5. ספיידרמן | 2002
לפני שטום הולנד ומארוול שברו קופות, היה זה "ספיידרמן" של סם ריימי, בכיכובו של טובי מגווייר (אחד האנשים הכי חסרי כריזמה שאי פעם הובילו בלוקבאסטר), שלימד אותנו מחדש לאהוב גיבורי על בכלל - ואת איש העכביש בפרט. ולמרות שהיינו מצפים שסרט גיבורי-על כזה יהיה זכור בזכות סצנות האקשן שלו, נראה שהסצנה הזכורה ביותר מתוכו הרבה יותר רומנטית מהסטנדרט. מרי-ג'יין (קירסן דאנסט), אהובתו של פיטר פרקר, מסיימת משמרת והולכת בחזרה לדירתה הניו-יורקית בגשם, אבל נעצרת בדרכה על ידי כנופיית פושטקים נוהמים שמטרידים אותה. מרי-ג'יין מצליחה לרגע להדוף אותם, אבל כשאחד מהם שולף סכין, ספיידרמן - הלוא הוא פיטר במסווה - מעיף אותם השמיימה.
בעודו תלוי הפוך בין שמיים לארץ, מרי-ג'יין מבקשת להודות לספיידרמן על שהציל אותה. היא מורידה את מסכתו של רק עד גבול השפתיים, וחותמת עליהן נשיקה רטובה במיוחד - בעיקר בגלל הטל והמטר. אחרי קרוב לעשרים שנה ועוד שלושה ספיידרמנים שבאו אחריו, זה נראה קיטשי ברמה כמעט בלתי נסלחת (שלא לדבר על הבעייתיות בקלישאת "העלמה במצוקה" שהסצנה הזאת מנציחה), אבל החיוך הבורק של דאנסט המופלאה וספוגת המים, ברעמת שיער ג'ינג'ית ובשמלה ורודה, הופך את הסצנה הזאת לאחד הרגעים הרומנטיים ביותר בתולדות הז'אנר - ולנשיקה אחת בלתי נשכחת.
4. פרזיטים | 2019
בגשם של "פרזיטים", לעומת זאת, אין שום דבר רומנטי. ייתכן שהוא סוג של רפרנס למבול של נוח: המשפחה הענייה שבמרכז הסרט נענשת על חטאיה, והסרט מנסה להטביע אותם בשעה שהם בורחים מזירת הפשע שלהם. אבל הוא גם מתפקד באותה מידה ככתב האשמה לחברה שעניי עירה יכולים לגור במרתף תת-קרקעי שיוצף ברגע שממטרים מתפזרים לאורך סיאול. באלפית מהתקציב של רוב סרטי האקשן ההוליוודיים, בונג ג'ון-הו מביים את המבול הזה כמו סצנת קרב עוצרת נשימה: משפחת קים רצה ואף שטה ברחובות הסוערים, וכשהם מגיעים לדירתם השוצפת הם מנסים לעשות את מה שבעצם מנסה לעשות כל משפחה מתחת לקו העוני - להחזיק את ראשם מעל המים. תרתי משמע. הרגע שבו האחות הבכורה מתיישבת על האסלה העולה על גדותיה ומעשנת באדישות סיגריה הוא אחד הדימויים המגניבים ביותר בקולנוע של השנים האחרונות.
3. מלך האריות | 1994
בעוד שב"ספיידרמן" הגשם היה שם כדי לגבות את הרומנטיקה, וב"פרזיטים" הוא בא כדי להעניש ולעצור את הדמויות, הגשם שבסוף "מלך האריות" היה גשם בעיתו - גשם ברכה שטיהר את צוק התקווה מהשפעתו הרת האסון של סקאר, וכיבה את השריפה שליוותה את הקרב הסופי שלו מול סימבה. כשטיפות הגשם המאוירות מלוות את סימבה בחזרה למקומו הטבעי, הוא עולה בעצמו לצמרת צוק התקווה ושואג, כמו כדי להכריז שמלך האריות האמיתי שב, כשנתיניו עומדים מלפניו ושואגים בחזרה. לצלילי פס הקול הסוחף של האנס זימר, האנימציה היפהפייה מידיהם של כ-600 אנימטורים מבריקים של דיסני מפילה את טיפות הגשם בטבעיות על האריות הזכורים ביותר בקולנוע, והקהל לומד, אחת ולתמיד, שדרמות אפיות בקנה מידה שייקספירי יכולות לעבוד גם בכיכובן של חיות מדברות.
2. חומות של תקווה | 1994
כחצי שנה אחרי ש"מלך האריות" עלה לאקרנים וצוק התקווה נשטף בגשם, יצא גם "חומות של תקווה", אחד הסרטים האהובים ביותר בעשורים האחרונים. השנה, כשחבורת אסירים נמלטו מכלא גלבוע דרך מנהרה מאולתרת, מעטים הם האנשים שלא נזכרו בסיקוונס הבריחה הנועז של אנדי דופריין (טים רובינס) מכלא שושנק, שגם חפר לעצמו מנהרה בדיוק כמוהם. בשונה מהם - דופריין נכנס לכלא על לא עוול בכפו, ותכנן את הימלטותו לפרטי פרטים, עד רמת הפוסטרים שיסוו את הפיר שכרה. ובעוד חבורת האסירים הביטחוניים ההיא נמלטו בקיץ הישראלי המהביל, דופריין עשה זאת בגשם השוטף. הגשם, במקרה הזה, לא רק מצטלם נהדר, אלא משרת את העלילה: בכל פעם שבה הברק מאיר את בית הכלא, דופריין מחכה לרעם שיבוא אחריו ודופק על צינור הביוב בסלע, ובכך מצליח להסתנן אליו בלי שאף אחד ישים לב.
כמובן שלא נעים לזחול בתוך צינור ביוב שמשרת בית כלא שלם, כך שהגשם תיפקד בתור מקלחת יעילה עבור אנדי אחרי שחצה חצי מייל שכולו קקי. או, במילותיו של מורגן פרימן, הקריין האולטימטיבי שמלווה גם את האפוס הסטיבן-קינג-י הזה: "אנדי דופריין זחל לאורך נהר שלם של חרא, ויצא מהצד השני נקי לחלוטין". המוזיקה, הטקסט הזה, טים רובינס, הצילום, כולם הופכים את בריחתו של אנדי לרגע מרגש של קולנוע, אבל זהו הדימוי של אנדי מחוץ לבית הכלא, עומד בגאון למול המבול שמברך אותו על בריחה מוצלחת, שהופך את הרגע הזה לאירוע קולנועי בלתי נשכח.
1. שיר אשיר בגשם | 1952
זה היה צפוי: הקולנוע לא ידע גשם יותר אייקוני מזה שג'ין קלי רקד לכבודו ב"שיר אשיר בגשם". מי שלא מכיר אותו ודאי חושב שכל הסרט חוגג את המשקע השנוי במחלוקת הזה, אבל מדובר רק בסצנה אחת מתוכו, שלא באמת מקדמת את העלילה לשום מקום מלבד העובדה שהיא הרגע הכי מפורסם בסרט. דון, כוכב הקולנוע שבמרכז הסיפור, נפרד לשלום מאהובתו (דבי ריינולדס), מלא בשמחת חיים ובחדווה, ומסרב למונית שמציעה לו את שירותיה בעת מבול שכזה. למה שיפספס הזדמנות לעוד נאמבר של ריקוד ושירה? קלי רוקד כמו מכונה מלאת רגש ומתפוצץ מכריזמה, מתייחס למצלמה כאל שותפתו לריקוד, ונותן לגשם ולשלוליות שיצר להעצים את צעדי הסטפס הקצביים שלו.
אפשר לכתוב ספר שלם רק על הדרך בה קלי משתמש במטריה במהלך הנאמבר הזה, והרגע שבו הוא עובר מהמדרכה לכביש עצמו יכול להרחיב ולחמם גם את הלבבות הציניים ביותר. אולי היו רגעים גשומים טובים יותר בקולנוע, אבל זוהי הסופה הזכורה ביותר שראתה האמנות השביעית, וכנראה הנאמבר המוזיקלי הקלאסי ביותר בתולדותיה. רק נציע לכל הרקדנים שקוראים אותנו עכשיו: כשתכה היום הסופה, אפשר ואף רצוי לרקוד, אבל מומלץ לעשות זאת במיקום מקורה ומחומם. אתם יכולים לחטוף דלקת ריאות, וישנן מכוניות שירצו לעבור בשעה שאתם שרים שיר בגשם. דברים מסוימים עובדים רק על המסך.