20. הדינוזאור הטוב
בעוד שכמעט כל סרטי פיקסאר ברשימה נעים על הסקאלה הבלתי נתפסת שבין מאסטרפיס לסתם סרט מעולה, "הדינוזאור הטוב" משתרך מאחור כמו אפטוזאור מגושם. זו היתה השנה הראשונה שבה פיקסאר הוציאו שני סרטים - אבל זה לא הרגיש ככה. "הקול בראש" היה כל מה שטוב בפיקסאר, "הדינוזאור הטוב" נראה כמו המנחה שהם שילמו לדיסני. זה לא סרט רע, ממש לא; הוא פשוט לא עומד בסטנדרט המטורף. ביקום הפיקסארי, הדינוזאור הזה לא היה אמור לשרוד. (ניב שטנדל)
19. מכוניות 2
בעיני רבים, זהו הסרט החלש ביותר של פיקסאר - ואם מנתקים אותו מהמודל שעליו הורכב, ייתכן שהוא אכן כזה. "מכוניות" היה התרפקות נוסטלגית חביבה (ולא מוערכת דיה) על האמריקנה הישנה; "מכוניות 2" היה גרסת הפימפ-מיי-רייד המיותרת והמשחיתה. זה היה הסרט האחרון שביים ג'ון לאסיטר בפיקסאר - וכמו עזיבתו נוכח עדויות על הטרדות מיניות, גם אקורד הסיום האמנותי שלו לא היה סיבה לגאווה. (ניב שטנדל)
18. מכוניות 3
אחרי הכישלון הביקורתי של "מכוניות 2", "מכוניות 3" נסך שמן מכונות חדש בגלגלי המותג שכבר חישב להתפרק. ג'ון לאסיטר נטש לראשונה את הגה הבימוי, ובראיין פי (בסרטו היחיד עד כה) סחט טיפות אחרונות של דלק כוכבים מלייטנינג מקווין לפני ששלח אותו לגריטה. (ניב שטנדל)
17. משפחת סופר-על 2
ממוחזר, מתאמץ להצחיק, יוצא מגדרו כדי להתיישר עם רוח הזמנים. "משפחת סופר-על 2" הוא סרט שלא היה צריך להיעשות, סרט שפיקסאר של פעם - לפני שדיסני הפכה מהמפיצה שלה לבעלים שלה - כנראה לא הייתה חושבת בכלל לעשות. חבל חבל שהבמאי בראד בירד, שהסרט סימן את חזרתו לפיקסאר אחרי מספר שנים וסרטים בעולמות הלייב אקשן, בכלל הכניס את הראש שלו למפח הנפש הזה. (תומר קמרלינג)
16. מוצאים את דורי
פיקסאר מעולם לא נרתעה מסיקוולים - "צעצוע של סיפור 2" היה סרטה השלישי בסך הכל - אבל נדרשו לה לא פחות מ-13 שנים כדי ליצור את סרט ההמשך לאחד מהאהובים שבסרטיה. הסבלנות השתלמה: "מוצאים את דורי" חזר אל המים הטריטוריאליים של קודמו ושחה בהם בלי הרבה מקוריות, אבל בדיוק עם אותה שובבות. ובכל זאת, נראה שהפעם המים היו מלוחים יותר. אלו כנראה הדמעות. (ניב שטנדל)
15. מכוניות
כשהגיע לאקרנים אי שם בקיץ 2006, "מכוניות" ספג גל של השחרות מצד המבקרים והוגדר כסרט המושמץ ביותר של פיקסאר (עד צאתו של "מכוניות 2"). למרות זאת, הוא הצליח להפוך בעשור וחצי האחרונים לאחד המותגים האייקוניים של החברה, עם שני סרטי המשך, סדרת ספין-אוף ("מטוסים") ורווחי ענק, שהגיעו ברובם מהמרצ'נדייז. זאת ההוכחה שהאנימציה המושקעת, העלילה הסוחפת והמסר שהסרט ניסה להעביר (חברות חשובה יותר מהניצחון), הצליחו לדלג על כל המכשולים ולכבוש את הלב של הקהל. (חן פרורדין)
14. בית ספר למפלצות
סרטי המשך בדרך כלל נועדו לכשלון, אבל איכשהו "פיקסאר" הצליחו לשבור את המעגל הזה. "בית ספר למפלצות", שמתרחש לפני עלילת "מפלצות בע"מ" המקורי, הפך ישר אחרי הצפייה הראשונה לסרט הקולג' האהוב עליי. במקום מסיבות וציצים קיבלנו יצורים עם מיליון עיניים, זרועות תמנון ואינסוף בדיחות "בירוקרטיית מפלצות" שהופכות את הסרט ל-90 דקות של פאן טהור. ובכלל, הבחירה לתת הצצה לתקופה שבה הדינמיקה בין מייק לסאלי הייתה שונה ממה שראינו בסרט הראשון - כשסאלי היה טמבל, בריון ומקובל ומייק היה חסר בטחון ושנא אותו - היא לא פחות ממבריקה. (איתי גל)
13. באג לייף
זה היה בסך הכל הסרט השני של פיקסאר, אבל הוא כבר נאלץ לעמוד ברף האדיר שהעמיד לפניו "צעצוע של סיפור". אבל מה שבאמת הטריד את מנהלי האולפן לא היה הסטנדרט של "צעצוע", אלא זה של "עבודת נמלים" - סרט אנימציה מתחרה שבמרכזו עמד גיבור-נמלה ושהתרחש בעולם החרקים, בדיוק כמו "באג לייף" (בפיקסאר סברו שדרימוורקס גנבו מהם את הרעיון). החשש היה לחינם: אולמות הקולנוע התגלו כרחבים מספיק להכיל גם את "נמלים" הסאטירי והמתוחכם וגם את "באג לייף" הידידותי למשפחה. וחוץ מזה - פיקסאר ניצחה בקופות. (ניב שטנדל)
12. צעצוע של סיפור 2
הידעתם שמניית דיסני הרביצה צלילה ביום שבו "צעצוע של סיפור 2" יצא לאקרנים? ולא שהסרט היה פלופ, להפך: הוא היה הצלחה מסחרית אדירה. אבל השוק כמו השוק ניחש שזאת תהיה נפילה, ונפל בעצמו. עכשיו, הנה משהו שקשה להחליט אם הוא צחוק הגורל או צדק פואטי - בכל המדדים הלא-כלכליים זאת אכן הייתה נפילה. הסיקוול הראשון מבית פיקסאר הוא אחד הסרטים החלשים שלה, ויש סיבות להניח שהאמת הזאת לא פסחה על הבמאי ג'ון לאסטר (מי שהיה האיש החזק של פיקסאר כולה עד שהתברר שהוא נוהג לשלוח ידיים). לראיה, לאסטר בכלל התכוון שהסרט ייצא ישר בדי.וי.די. (תומר קמרלינג)
11. אמיצה
זה לא הסיפור הכי טוב של פיקסאר, אבל הוא בהחלט אחד האמיצים שבהם: אגדה שעוסקת ביחסים המורכבים בין אימא לבת, יותר נושא לפסטיבל מודעות נשי בגליל מאשר ללהיט דיסני עם מרצ'נדייז. כאילו, גם מולאן ואנה מ"פרוזן" היו נסיכות פמיניסטיות אבל הן לפחות תפסו גבר חתיך בסוף, וב"אמיצה" אפילו את זה אין, ההפי אנד זה שהיא מבינה את אימא שלה, טאדא. אבל פיקסאר לא מפחדים מסיפורים לא-סקסיים, והם הלכו עד הסוף עם סיפור מוזר על פריקי פריידי של דובים ומסע פנימי מרגש מתוך הבית החוצה ובחזרה. זה אולי לא התפוצץ בקופות, אבל הוסיף צבע חדש למניפה הפיקסארית והוכיח שיש עוד מדורים בלב שכדאי לחקור. (רחלי רוטנר)
10. קוקו
אם יש דבר אחד שפיקסאר מצטיינים בו, זה לגרום לנו למרר בבכי מסצנות מרגשות בסרטי אנימציה, ו"קוקו" - שיצא ב-2017 והיה לסרטם הראשון של דיסני ופיקסאר שעוסק בקהילה המקסיקנית - לא איכזב. מסעו הצבעוני של מיגל בן ה-12 אחר סב סבו המוזיקאי האובד (והמנוח) ביום המתים המקסיקני לא רק מספק אתנחתות קומיות לילדים והומור שחור לבוגרים, אלא גם עיסוק רגיש וחכם בהתמודדות עם מוות ואובדן שנוגע בכל הגילאים. נשים בצד את הפן הוויזואלי היפהפה שלו והעלילה שסובבת סביב התרבות המקסיקנית (שבימים אלה חוטפת מכה אחר מכה מטראמפ), מדובר בחתיכת סרט מרגש ואם לא ייבבתם בבכי בסצנה בה מיגל שר לסבתא שלו את "Remember Me" - כדאי שתבדקו את עצמכם. (נעמה ברקן)
9. למעלה
רבים מהסרטים של פיקסאר סובלים ממחלה גנטית משותפת: הרעיונות שלהם מחזיקים גג חצי סרט באורך מלא. זה בדיוק המקרה של "למעלה", שנראה כמו מה שקורה כשאנשים יצירתיים אומרים "היי, נכון שזה יהיה מגניב אם נעשה סרט על חברות בין ילד מהצופים לזקן נרגן?", ואז שוכחים שסרטים עובדים טוב יותר כשיש להם גם אמצע (סוף זה לא חוכמה, רבאק. ילד וזקן? זה כותב את עצמו). בקיצור, היצירה המשמעותית באמת של הבמאי פיט דוקטר מתחת לפנס של פיקסאר נמצאת במקום אחר לגמרי ברשימה הזאת (רמז: במקום הראשון). (תומר קמרלינג)
8. משפחת סופר-על
אם יורשה לי להמר, ויורשה, אז "משפחת סופר-על" היה מדורג כאן משמעותית יותר גבוה אלמלא היינו עורכים את הבחירות הללו בשיאו של גל גיבורי-על שאינו נגמר. סרטו של בראד בירד יצא לאקרנים ב-2004, שזה ארבע שנים לפני פרוץ תור הזהב של הסופר-הירו (זוכרים? ב-2008 קיבלנו מדי.סי את "האביר האפל" וממארוול את "איירון מן", הסרט הראשון ביקום הקולנועי שלה); סביר להניח שההברקות המרובות שלו איבדו מזוהרן לאחר שראינו כל כך הרבה גיבורי-על, לרבות מהסוג הקומי-פרודי. אבל אבל, ושוב אבל: עבודת הבימוי של בירד היא אולי הטובה ביותר בהיסטוריה של פיקסאר, וביי-פאר עבודת בימוי האקשן הטובה היותר בפורטפוליו של האולפן. טום קרוז גנב את בירד לפרנצ'ייז "משימה בלתי אפשרית" מיד לאחר "סופר-על"; זה די מסכם את זה. (תומר קמרלינג)
7. וול-E
הגיבור המרגש ביותר של סרטי פיקסאר ודיסני לדורותיהם הוא חתיכת פח עם עיניים. ובעצם, מה צריך יותר מזה? אחרי שכולנו התעייפנו מהפטפוטים הרברבניים של דמויות פיקסאר נוירוטיות ומתחכמות עם טורט של רפרנסים, הגיע סרט שחצי ממנו בכלל אילם, רק רובוט מכוסה ג'יפה מדשדש דוּמם בשממה ואוסף פחיות. חזרה למקורות, לבסיס, אחרי שהשפע הציף והחריב את כולנו, מגיע התיקון: דמות אילמת ומינימליסטית לבדה בעולם, לומדת מחדש מהי אהבה ומהי אנושיות, ומחזירה את כולנו מהחללית המשוכללת בשחקים אל העולם האמיתי, אל האדמה. וול-E היה הרגע שבו פיקסאר עצרה רגע כדי לקחת נשימה ארוכה, וכולנו עצרנו איתה והקשבנו לשקט, ונזכרנו מי אנחנו. (רחלי רוטנר)
6. מפלצות בע"מ
ב"מפלצות בע"מ" יש את ה-DNA של הרבה מסרטי פיקסאר שבאו אחריו - הצגת עולם חדש שלא ידענו על קיומו, אלפי גאגים שמבוססים על הבירוקרטיה וחיי היום יום בעולם הזה וחברות אמיצה כנגד כל הסיכויים בין שתי דמויות מעולמות מנוגדים. אבל לעזאזל, זה פשוט עובד. זה אחד מהסרטים הכי מצחיקים אי פעם של פיקסאר, ועמוס בדימויים מרהיבים ביצירתיות שלהם כמו סיקוונס המרדף-בין-הדלתות שאני יכול עד היום לראות בלופים. ובונוס: הדיבוב הישראלי שלו הוא אחד מהדיבובים הכי מוצלחים שהיו בארצנו הקטנטונת עם תומר שרון בתפקיד הקורע של מייק ווזובסקי. (איתי גל)
5. רטטוי
מבקרי קולנוע (וגם מבקרי לא-קולנוע, ובטח מבקרי מסעדות) נשבעים כבר שנים בשמו של "רטטוי" בגלל הסצנה הבלתי נשכחת, באמת בלתי נשכחת, שבה מבקר המסעדות קפוץ התחת אנטון אגו נזכר במחי ביס מושלם אחד באוכל של אמא ובסיבה - בתשוקה - שבגללה הוא נכנס לביזנס הזה מלכתחילה. הרגע הזה כל כך מאוזכר ומצוטט שאיכשהו שוכחים את ההברקה העוד יותר גדולה של "רטטוי", המקום שבו הבימוי הנפלא של בראד בירד לכד באופן מושלם את התמה של הסרט: ההמחשה של טעמים באמצעות צבעים. ההבנה המקסימה שיצירתיות היא יצירתיות היא יציריתיות, והיא - בפרפראזה על "פארק היורה" - תמצא דרך. אפילו אם אתה עכברוש.
ל"רטטוי" יש פגמים מסוימים, בעיקר בחציו הראשון והמעט נסחב, אבל צריך להריע לו על האופן שבו הוא מפענח את היצר היצירתי. זה, והעובדה שהוא גרם לי לקנא באנשים עם סינסתזיה. (תומר קמרלינג)
4. מוצאים את נמו
במובנים מסוימים זה סרט שהקדים את זמנו, בוודאי בכל הנוגע למסרים הטבעוניים שלו, שב-2003 היו יוצאי דופן, שלא לומר עדיין-לא-מאוסים-למות (היי, טבעונים, אתם לא יכולים להיות גם צודקים מבחינה מוסרית וגם נסבלים, זה לא עובד ככה). יש ב"מוצאים את נמו" גם טייק חכם - וכרגיל בסרטי אנימציה לילדים, די מפחיד - על חרדת נטישה ועל נטישה של ממש. זה היה הסרט המצחיק ביותר של פיקסאר כשיצא לאקרנים, וגם היום הוא גבוה מאוד ברשימת ה-LOL של האולפן. ועדיין, המעלות הללו לא ממש מסבירות למה הוא מדורג כל כך גבוה ברשימה *הזאת*. ההסבר לזה - לא שאלתי את המדרגים, אבל אני חש שזה ניחוש מאוד מושכל - הוא דמותה של דורי. הדגה שלא זוכרת כלום.
שלוש שנים לפני "נמו" עפנו קולקטיבית על "ממנטו" ומשחנו את כריסטופר נולאן למלכנו. החוצפה החיובית של הבמאי-תסריטאי אנדרו סטנטון ליצור דמות של דגה עם תסמונת סוסק, או במילים שאנשים אשכרה משתמשים בהן "תסמונת ממנטו", היא פיקסאר במיטבה: קריצה חכמה ונהדרת אל ההורים שאינה מורידה דבר מחוויית הצפייה של הילדים. (תומר קמרלינג)
3. צעצוע של סיפור 3
אני חושבת שהסיבה העיקרית לכך שאני כל כך אוהבת את "צעצוע של סיפור 3", היא שמדובר בסרט שלא אראה לבני לעולם. או לפחות לא בעשור הקרוב. זה לא סרט ילדים, אלא סרט שבאמתלה של המשכון לילדים משחיל אמת צרופה, קודרת ואכזרית על פרידה ועל דברים שנגמרים. על כך שהילדות שלנו היא פגת תוקף וזה אומר שגם אצלנו אין דבר כזה "לתמיד". הסרט הזה מנסח את כל זה בכל כך הרבה פשטות ובהירות, שהחשש הוא לא שהילדים לא יבינו את המסר, אלא שהם כן. הם לא צריכים.
אנדי גדל. הוא כבר לא משחק בצעצועים שלו, הוא עוד שניה הולך לקולג' וזה היה מוזר אם כן. הצעצועים מגיעים בדרך לא דרך לגן ילדים בשם סאניסייד ושם עוברים התעללות שכוללת איזכורים בוטים ולא מתנצלים לשואה. הוא מונהג באופן מחוכם ומניפולטיבי על ידי דובון בשם לנצו - יצור פרוותי, מרושע ואכזרי, בוגר ומצמרר. יש לו סייד קיקס מחרידים שעוזרים לו, זכורה במיוחד בובת תינוק עם עין אחת, אחד הדברים המקריפים שנראו בסרטי ילדים, ושגם הייתה יכולה לככב בסרט אימה בוגר לגמרי.
אז בסדר, הסוף טוב והכל, יש גם צחוקים והצעצועים מוצאים בית חדש וילדה אחרת שתשחק בהם. אבל היא לא אנדי, אנדי המשיך הלאה וגם הם נאלצים. עכשיו, בכל סרט של פיקסאר נהוג להזיל איזו דמעה, זה חלק מערכי המותג. אבל הנחמה ש"צעצוע 3" מציע היא קטנה, יפה ובוגרת, והופכת אותו לסרט מושלם. היא כרוכה בהשלמה, בהכרה בכך שהתבגרות כוללת בתוכה גם אובדן ופרידה מדברים שאהבנו ושהיינו. שלפעמים אין דרך חזרה אבל כן יש דרך חדשה, ושמותר להתגעגע. (נטע חוטר)
2. צעצוע של סיפור
זאת לא פריצת הדרך הטכנולוגית - סרט האנימציה הממוחשבת הראשון - אף שאין לזלזל בה. זו לא העובדה שמדובר ביצירת הביכורים של פיקסאר, בייצוג שלם של חזונה או בסנונית המבשרת את עתידה. זו גם לא ההצלחה המסחרית, הביקורתית והפסטיבלית (סרט האנימציה הראשון שזכה במועמדות לפרס האוסקר עבור תסריט). בסופו של דבר, "צעצוע של סיפור" תקע את הדגל של באז שנות אור בנצח הקולנועי בזכות סיפור מצחיק ומרגש על צעצועים שרק רוצים שישחקו בהם - סיפור שכל אחד יכול למצוא בו את עצמו ואת חייל הצעצוע, הברבי וקופת החזיר שלו. האנימציה היתה ממוחשבת, הגיבורים היו צעצועים, אבל בסרט פעם לב אנושי - והוא לקח את "צעצוע של סיפור" אל האינסוף ומעבר לו. (ניב שטנדל)
1. הקול בראש
הנס שהוא "הקול בראש" מתחיל להתחולל מוקדם מאוד בסרט, כל כך מוקדם שאפשר לדבר ללא חשש ספוילר על הסצנה שבה זה קורה. הגיבורה ריילי ישנה; ג'וי, הדמות שמייצגת את הרגשות החיוביים שלה, צופה בחלומה. זה זיכרון של החלקה על קרח. לכאורה שום דבר, עוד סצנת חלום. אבל בשניות הספורות הללו שבהן ג'וי רוקדת בעצמה מול בבואת הזיכרון של ריילי, מסונכרנת עם רגע של ילדות שהיה ואיננו, "הקול בראש" מכה בנו בכל העוצמות שלו: הרגש הלא מעובד והלא מפולטר של גיל 12, התום של הילדות המוקדמת, הצער האינסופי על אבדנה הבלתי נמנע.
הרעיון של "הקול בראש" לא היה חדש כשהסרט יצא ב-2015. לצורך העניין, כבר בסיטקום "הראש של הרמן" ראינו את האנשים הקטנים שבתוך דעתו של הגיבור. אבל הבמאי־תסריטאי פיט דוקטר וצוות הכותבים שלו היו כל כך חכמים בפיתוח של הרעיון הלא-חדש שכבר באמצע של 94 הדקות ברור שהאנשת הרגשות היא רק פתרון טכני, ושהתמה האמיתית של הסרט הזה היא הכאפה של ההתבגרות.
זה לא סרט מצחיק במיוחד, בוודאי לא בסטנדרטים של פיקסאר (כלומר יש בו דיאלוגים *מאוד* מצחיקים, אבל גם ניסיונות הצחקה סלפסטיקיים מיותרים ודי כושלים). קשה גם לדבר על איזו התפתחות של הדמויות - בעיקר של "פחד" ו"גועל" - שזה כמעט חטא בסרט על התבגרות, על שינוי. אבל אלו בעיות מינוריות בתוך הסרט היחיד של פיקסאר שבאמת-באמת ראוי לתואר יצירת מופת. (תומר קמרלינג)
