יש מעט תארים מחמיאים יותר לסדרה מאשר התואר הנכסף "פורצת דרך". פופולריות הוא דבר נחמד, אבל סדרה פורצת דרך נחקקת בדפי ההיסטוריה גם אם לא הביאה מספרים מרשימים ברייטינג. "המופע של לארי סנדרס" היא מקרא קלאסי, אולי אפילו כבר מיתולוגי, של סדרה מוערכת שלא גרפה צופים בזמן אמת. אפשר לייחס את זה לעובדה שבאותם הימים, 1992 אם לדייק, HBO עדיין היתה רשת כבלים קטנה יחסית, רגע לפני שהיא תהפוך למותג של איכות טלוויזיונית עם להיטים כמו "אוז", "הסופרנוס", "תרגיע" ואינספור אחריות. "לארי סנדרס" היתה הסנונית הראשונה, סדרה פורצת דרך בתחום הסדרות פורצות הדרך. אבל לקרוא לה רק סדרה פורצת דרך יהיה רידוד של עבודת חייו של גארי שנדלינג ז"ל.
צפיה חוזרת בסדרה מזכירה עד להגיד ש"לארי סנדרס" הקדימה את זמנה יהיה אנדרסטייטמנט: היא הקדימה את גל הקומדיות שמבוססות על הומור מבוכה (למשל, "תרגיע" או "המשרד"); חזתה את האובססיה של הוליווד עם סלברטיז שמשחקים גרסה פארודית ולא מחמיאה של עצמם (נגיד, "הפמליה"); חנכה את ז'אנר הקומדיות שמערבבות בין קומדיה לריאליזם ("Veep"); ובישרה את עידן התפוררות הגבר הלבן החזק והמצליח (בערך כל סדרה מאז "הסופרנוס"). הלכה למעשה, היא יצרה את הסיטקום המודרני שנים לפני שהגיע לכל המסכים.
על פני השטח, "לארי סנדרס" היא סדרה שמספקת הצצה לאחורי הקלעים של טוק שואו אמריקאי קלאסי, והתבססה באופן חלקי על חווייתו של שנדלינג כמנחה אורח ב"טונייט שואו" של ג'וני קרסון. בפועל, זה היה רק תירוץ. "זה אף פעם לא היה על בחור שמארח טוק שואו", אמר שנדלינג שנים אחר כך, "אלא על לספר את סיפורם של בני האנוש. על המהות של חיי אנשים, ואיך הם מסתירים אותה". אם המשפט הזה נשמע מעט רוחניקי, זה לא סתם; שנדלינג היה בודהיסט שהתעסק באופן בלתי נפסק בשאלות מהות החיים. במידה רבה, אפשר לראות את "לארי סנדרס" כמשל זן רוחני עם בדיחות מעולות.
מרחק הזמן כמעט ולא פגם באיכות הסדרה. נכון, רוב הרפרנסים לאירועי חדשות יעברו מעל ראש הצופים של היום, וספק אם תצליחו לזהות בערך חצי מהאורחים המפורסמים שמשחקים את עצמם, וכך תפספסו את הבדיחה על הפרסונה הציבורית (אבל אל דאגה, עדיין תמצאו שם אנשים מוכרים ולעיתים צעירים לאללה, כמו דייב שאפל או שון פן). אבל גם ללא הרובד העדכני, ההומור של שנדלינג מבוסס על האינטראקציות שנשארות רלוונטיות לעד. הוא קרא לזה "מעבדה לחקר ההתנהגות האנושית". רפרנסים זה זמני, אנושיות זה אלמותי. והדמויות של "לארי סנדרס" היו כל כך אנושיות.
דמויות של אנשים פגומים דווקא היו בקומדיות עוד לפני "לארי סנדרס", ארצ'י באנקר הוא דוגמה מושלמת, אבל אף אחד לא הפך אותם לריאליסטיות ומעוררות חמלה כמו אלו שיצר שנדלינג. לארי, בגילומו של היוצר, היה מגיש טוק שואו נרקיסיסט ומלא שנאה עצמית (זה דווקא לא סותר) שניזון באופן אובססיבי מאהבת הקהל; האנק קינגסלי (ג'פרי טמבור בתפקיד מופת) היה סיידקיק מוקיוני, קטנוני וחסר ביטחון, וארטי (ריפ טורן) היה המפיק הנוקשה, האוהב והמניפולטיבי. דמויות עגולות, צבעוניות ומורכבות, ארוזות יפה במעטפת ארכיטיפית שסובכת אותם יחדיו.
אך יותר מהכל, אפילו יותר מפורצת דרך, "המופע של לארי סנדרס" היתה סדרה אוהבת אדם. זה עשוי להישמע קצת מוזר לקרוא כך לסדרה שבהגדרה, מעצם היותה קומדיית מצבים, מתעללת בדמויות שלה. זה עוד יותר מוזר לקרוא כך לסדרה שמציגה דמויות של אנשים כל כך פגומים ביסודם. אבל מבעד לכך הרעש, יוצריה אהבו את הדמויות הללו באותו האופן שהם אהבו את האנושיות עצמה והחוויה האנושית כולה. את הניואנסים הקטנים, הטעויות הגדולות, את הפחדים, החרדות, הכאב והשקרים שאנחנו מספרים לעצמנו כדי לא להתמודד עם כל הנ"ל. מאסטר זן כמו שנדלינג ידע שהרגעים היפים ביותר של האנושיות מתגלים דווקא בעליבותה.
בדיעבד, "לארי סנדרס" היא המניפסט האנושי של גארי שנדלינג, שמסווה בחוכמה רבה בקומדיה על תעשיית העמדת הפנים. זה טלוויזיה רבותי, אפילו מחיאות הכפיים מזויפות. כולם יודעים שיש שלט שכתוב עליו "מחיאות כפיים" (או אולי "רסק תפוחים"). אבל מרגע שהאדון מסיים לספור אחורה מעשר והמצלמות נדלקות, המופע מתחיל. זה מרגש, לא? כבר לא משנה איזה בלגן הלך מאחורי הקלעים, או עד כמה לארי נזקק, האנק ילדותי או ארת'ור עצבני. הגיע הזמן ללבוש חיוך. זה אף פעם לא היה על בחור שמנחה טוק שואו, אלא "על המהות של חיי אנשים, ואיך הם מסתירים אותה". זה כבר לא רק פורץ דרך, אלא מלמד דבר מה מעמיק על החוויה האנושית, ממש כמו משל זן רוחני עם בדיחות מעולות. וזה כבר באמת מרגש, לא?