השבוע צפיתי ברימייק הבינוני ל"דמבו", שעליו אין לי יותר מדי מה להגיד כי יצאנו לפני הסוף. אני דווקא הייתי סוחבת, אבל שעה ועשרים לתוך הסרט, בני הביע תרעומת על החידוש הטים ברטוני נעדר המעוף שאינו דומה במאום ליצירות עבר של הבמאי, כמו "ביטלג'וס", או "בטמן" או "סיפורי דגים", ומזכיר לנו שוב שמיוצר מלא לב ואופטימיות שמבצבצת מבעד לקדרות, נותר רק חזון עיצובי אפל, חלול, ממוחזר ואדיש. סתם, הוא לא אמר את זה כי הוא בן חמש, הוא אמר "נמאס מהפיל המסריח" והלכנו לקנות חמצוצים. אגב, בעיני הפיל דווקא היה הדבר היחיד שחמוד שם. ובאופן מעניין, הפיל גם הדבר היחיד שחמוד בסרט המקורי שמצפייה מחודשת, מתברר, לא עומד במבחן הזמן.
ומדובר בחתיכת זמן. "דמבו הפיל המעופף" הוא סרט משנת - תחזיקו חזק - 1941. ארבעים ואחת! זה היה הסרט הרביעי של דיסני אחרי "שלגיה", "פינוקיו" ו"פנטזיה". לפי ויקיפדיה הוא הופץ בארץ בשנת 43, בימי המנדט הבריטי(!). לאחר מכן הוא הופץ בקלטות וידאו בדיבוב לעברית בשנת 1989. אז יחסית לסרט מ-1941 הוא מדהים ויזואלית, וגם חייבים לפרגן לאורכו - 61 דקות בלבד. מי יוציא היום סרט באורך 61 דקות? לילדים או בכלל? סרטים הם מפלצות זוללות זמן וכסף. אגב, אורכו של הרימייק החדש הוא שעתיים שלמות, הם הפכו סרט של שעה לשעתיים.
אם יש צורך להזכיר, דמבו הוא גור פילים שחי בקרקס וסובל ממום גופני - אוזניים עצומות. כולם לועגים לו עד שהוא מגלה, בעזרת חבר עכבר שמתגייס לעזרתו, שהחיסרון הוא דווקא יתרון. גודלן של אוזניו מאפשר להן לתפקד על תקן כנפיים והוא יכול לעוף. אז דמבו עצמו מתוק. גור פילים עם עיניים כחולות שלא מדבר, מה יכול להיות רע? ובכן, כל היתר. נתחיל בזה שדמבו לומד לעוף בערך שבע דקות לפני סיומן של 61 והדקות. עד אז, אנחנו צופים בהתעללות בגור פילים. סרט שלם שכולו התעללות ביצור חסר ישע - מילולית, פיזית ורגשית. אמו מנסה להגן עליו וכולאים אותה הרחק ממנו, מה שמספק כמה רגעים שוברי לב שעדיף לא להראות לילדים. הפילים מנדים אותו, הוא מוצלף בשוטים, מולעג על ידי כל מי שרואה אותו, מכונה בשמות גנאי לכל אורך הסרט והקרקס מסכן את חייו ללא הרף במופעים אכזריים.
לתוך כל הסבל הזה נשזרים עוד שני רגעים בעייתיים שלא היו עוברים היום: לקראת סופו של הסרט דמבו מגלה שהוא יכול לעוף, וזה קורה לאחר שהוא משתכר מאלכוהול. כאמור, מדובר בפיל תינוק שמתנדנד מרב אלכוהול, מה שמוביל לעשר דקות מתישות של הזייה פסיכדלית שכוללת פילים וורודים רוקדים באויר עם חצוצרות, ונראית כמו שאריות שנותרו על רצפת חדר העריכה של הסרט "פנטזיה", שיצא שנה לפניו ב-1940. זה משעמם ובלתי נסבל.
הרגע הבעייתי השני הוא כשהוא והעכבר מתעוררים מליל האלכוהול על צמרת של עץ כשהם מוקפים בחבורת עורבים. העורבים, איך לנסח את זה, מדובבים באופן מאוד בוטה וסטריאוטיפי כחיקוי של אנשים שחורים. חיקוי, כי הם דובבו על ידי לבנים. יש לסייג ולומר שהעורבים הם כמעט הדמויות היחידות בסרט האכזרי הזה שהביעו חמלה וחיבה כלפי דמבו, ועדיין. עורב באנגלית זה "קרואו", ולעורב הראשי ניתן השם - במשחק מילים סופר אופנסיבי - ג'ים קרואו. כזכור, "חוקי ג'ים קרואו" היו חוקי ההפרדה הגזעית בדרום ארה"ב שבוטלו רק בשנות השישים, והם נקראו כך כי ג'ים קרואו זה כינוי לעגני לעבד שחור שרוקד במופעי מיניסטרל (מופעים גזעניים בכיכוב שחקנים לבנים שצבעו את פניהם בשחור, ומהם נגזר המונח "בלאקפייס"). העורבים הם הסיבה המרכזית לכך שדמבו נחשב לסרט דיסני גזעני למדי, אם כי גם סצנת הפתיחה של הסרט, מציגה דמויות שחורות שעומלות בקרקס ושרות מילים כמו "אנחנו עבדים, נעבוד עד שכמעט נמות, משוך בחבל קוף שעיר", תגרום לכם לזוע באי נוחות.
אז כן, 1941. זה קצת בעייתי לרטון על בדיחות ג'ים קרואו שנוצרו בתקופה שבה החוקים האלו ממש נאכפו, אבל האמת שבלי קשר, דמבו הוא בעיקר סרט קשה ולא נעים. המקבילה ללתת סטירה לילד שלך - פעם זה היה אמצעי חינוך לגיטימי, היום לא. כוונותיו של הסרט טובות, הוא נועד להזכיר לילדים שאפשר לעשות לימונדה מלימונים, שחריגות פיזית היא לא נושא ללעג, שכל אחד יכול למצוא בעצמו את הכוחות לעוף לשחקים אם רק יאמין בכך. אבל יאללה, יש אלף סרטים אחרים שעושים את זה באופן פחות אכזרי ומדכא. אגב, הרימייק המדכדך והמשמים של ברטון הוא לא אחד מהם. אפשר לחסוך מילדינו את שתי הגרסאות, ולסמוך על כך שיתפתחו תרבותית גם ללא פיל מעופף ומצלק רגשית.