בחודש שעבר עלתה בנטפליקס הסדרה הקומית "היצירות המסקרנות של כריסטין מקדונל". גיבורת הסדרה, מקדונל, איננה דמות בדיונית כי אם אישה בשר ודם, כוכבת אינסטגרם עם חצי מיליון עוקבים שהצליחה לשלב באופן מרהיב ומקריפ כאחד את שני תחביביה: אפייה וסרטי אימה. התוצאה: ממתקי עכבישים, עוגות מקושטות בשלדים ובגולגולות, שולחן פיקניק של מאפי חרקים, ותפריט קינוחים שאתה לא ממש בטוח אם אתה אמור לאכול אותם או שהם אמורים לאכול אותך (כמו במקרה של מאפה הנוסע השמיני הזה, למשל). בקיצור, תחשבו מה היה קורה אם קרין גורן היתה עובדת כסוכנת הבית של משפחת אדמס.
מקדונל, שפרצה לתודעה לפני שלוש שנים כשהפכה את בית הוריה בלוס אנג'לס למפלצת פנטזמגורית לכבוד ההאלווין, סירבה לדבריה למאות הצעות להפקת תכנית טלוויזיה בכיכובה ("כולן הציעו לעשות ריאליטי") לפני שנענתה לזו שחיברה אותה לחברה האגדית של ג'ים הנסון. "העיניים שלי יצאו מחוריהן", סיפרה מקדונל לאתר "Eater", "לא חשבתי שזו בכלל אפשרות". בסדרה מקדונל מארחת חיות בית ומפלצות פרוותיות מבית היוצר של הנסון בשעה שהיא מלמדת את הצופים להכין מאפים כמו עכבישי קרמל ובייגלה דמוי עצמות אדם. התוצאה המשונה ("מרתה סטיוארט פוגשת את טים ברטון", נכתב עליה ב"ניו יורקר") משרתת את מי שרוצה לתת טוויסט מצחיק/מפחיד/מגעיל לכישורי האירוח שלו, ובעיקר מעוררת געגועים לפעם האחרונה שבה חיית מחמד ג'ים הנסונית התכרבלה למרגלותיו של בן אנוש באווירה ביתית שנעה בין גיחוך לצמרמורת. קראו לזה "סיפורי עמים".
"סיפורי עמים" מ-1987 זכתה למעמד מיתולוגי למרות ששודרה במשך עונה קצרה אחת בסך הכל. זה הספיק כדי לזכות אותה באמי ובבאפט"א, להוליד ספין-אוף ("סיפורי עמים: מיתולוגיה יוונית"), ליצור נובלות גרפיות ולקבע את מעמדה בדברי ימי הטלוויזיה כעוד אבן דרך תרבותית מהאיש שריצף את חיינו בכאלו ("החבובות", "רחוב סומסום" ו"הלבירינת'", למשל).
"סיפורי עמים" נקראה באנגלית "The Storyteller", שם שמבהיר מיד מיהו גיבורה: מספר הסיפורים. ג'ון הארט האדיר, מגדולי השחקנים בבריטניה (ומי שכיכב בסצנת "הנוסע השמיני" ששיחזרה מקדונל עם בצק), הסתתר תחת איפור כבד כדי לגלם את המספר הקשיש ונטול השם - ספק אדם, ספק הוביט טולקיני, ספק גובלין מבנק הקוסמים גרינגוטס, וכנראה יהודי. האף לא משקר.
אחרי פתיח בלתי נשכח, שנראה יותר כמו אינטרו ל"אזור הדמדומים" מאשר לסדרת ילדים, ניהל המספר שיחה קצרה עם כלבו, פודל פוינטר בובתי שדיבר בקולו של בראיין הנסון (בנו של ג'ים, יורשו בחברת ג'ים הנסון ושותפהּ של מקדונל לסדרה החדשה). לאחריה פתח במעשייה, שלרוב סופרה ישירות למצלמה ולצופה שמעבר לה. אלו באמת היו סיפורי עמים (בהנחה שאין בעולם עמים מחוץ לאדמת אירופה): האגדה הגרמנית-נורווגית על הענק חסר הלב, הסיפור הקלטי על מרק האבן, המעשייה הרוסית על החייל והמוות. את הסיפורים עיבד התסריטאי והבמאי אנתוני מינגלה ("הפצוע האנגלי"), ואת תפקידי המלכים והנסיכות גילמה אצולה הוליוודית לעתיד: שון בין וג'ונתן פרייס מ"משחקי הכס", דון פרנץ' וג'ניפר סונדרס מ"פרנץ' וסונדרס" (הסדרה שהולידה את "פשוט נהדרת"), ג'ואלי ריצ'רדסון ומירנדה ריצ'רדסון (אין קשר משפחתי), וברנדה בלת'ין ("סודות ושקרים") שגילמה את אשתו של הארט בפרק שבו המספר הפך לגיבור סיפורו. אבל הכוכבים האמיתיים היו, כמובן, היצורים של הנסון. הם שמילאו את התפקידים הלא-אנושיים והפנטסטיים שמעשיות גדושות בהם - שדים, מפלצות וחיות מדברות - ובלעדיהם "סיפורי עמים" לא הייתה יותר מעוד גרסה מומחזת של מעשיות האחים גרים.
"סיפורי עמים" היתה שלב באבולוציה של סיפורי העמים. קריינות הפתיח שלה ממקמת אותה במפורש על הרצף ההיסטורי שמתחיל פחות או יותר עם שחר האדם, "כשאנשים סיפרו לעצמם את עברם באמצעות סיפורים", ומסמנת את מקומו המרכזי של מספר הסיפורים - לצד האח, "במקום הטוב ביותר". ככל שיכולת הסיפור האנושית השתכללה, הצגת המעשיות הפכה ריאליסטית יותר ויותר, ואת מקומו של הדמיון תפסו איורים, בובות ו-CGI. וולט דיסני הטביע את חותמו לנצח על עולם האגדות מאז שהפיח חיים מצוירים בשלגיה ושבעת הגמדים. הנסון נכנס ב-1987 לעולם הזה כשאולפני דיסני כבר כמעט ונטשו אותו (סרט האגדות האחרון של דיסני היה "היפהפייה הנרדמת" ב-1959. שנתיים אחרי "סיפורי עמים" הם יחזרו בקול תרועת קונכייה עם "בת הים הקטנה"). עבור הנסון, שכבר שינה את הטלוויזיה עם "החבובות" ו"רחוב סומסום", זו הייתה הזדמנות להציג את הטוויסט הבוגר והאפל שלו על העולם הצבעוני והמתקתק שעיצב דיסני - ועל היצירות שלו עצמו. מהרגע שהעורב קורא לראשונה בפתיח הקודר, על רקע כלי הקשת המאיימים (פסקול שחיברה זוכת האוסקר רייצ'ל פורטמן) והקריינות הדרמטית של הארט, ברור שהנסון לא בא לכאן כדי לעשות דיסני עם בובות פרווה ולא שעת סיפור עם קרמיט הצפרדע. זו הסמטה האפלה שמסתעפת מרחוב סומסום.
כשהייתי צעיר לא הבנתי חצי מהסיפור
אם אתם צופים בפרק הראשון של הסדרה עם ילד קטן, קחו בחשבון שלא רק שהוא עומד ללמוד במשך עשרים הדקות הבאות על משמעות המוות בחיינו, אלא שהוא גם יקבל את המוות הזה בייצוג מבהיל למדי (מין סקיצה לצ'אקי מ"משחק ילדים"), לצד שדונים מכונפים וביקור קצר בגיהינום. אבל בפני הילד שלא נבהל (וגם בפני המבוגר שמתעניין ברעיונות שיש למעשיות עממיות להציע) מציג "החייל והמוות" תפיסה חתרנית של מושג המוות. גיבור הסיפור (בוב פק, ששנים אחר כך ניצל את ניסיונו במלחמה בשדים כדי להילחם בדינוזאורים ב"פארק היורה") הוא חייל משוחרר שמנצח את המוות ומסיר את האיום הדפיניטיבי שלו מעל האנושות רק כדי לגלות שהחיים בלי המוות אינם חיים. זו לא רק קריאת תגר על הרצון האנושי הנצחי לדחות את הקץ, וגם לא סתם השלמה עם עליונותו הבלתי-נמנעת של המוות. זו תובנה פילוסופית שמציגה את המוות - באמצעות הדגמה של החיים האומללים בלעדיו - לא רק כחלק טבעי מהחיים, אלא גם כחלק הכרחי מהם.
המוות מופיע גם בפרק הבא, "אלפחד", שבו נער שלא יודע פחד מהו מגלה פחד מהו - המוות המאיים על יקיריך. "כשהייתי צעיר לא הבנתי חצי מהסיפור", אומר המספר הזקן, כמו מסמן לצופיו הצעירים - שרק למדו להשלים עם המוות בפרק הקודם - שזה לא ימנע מהם חיים עתירי דיכאון.
זה לא הרגע היחיד ב"סיפורי עמים" שמצריך תיווך מבוגר - לא רק כדי להתמודד עם רעיונות קודרים ומורכבים, אלא גם כדי להתעמת עם מסרים בעייתיים. מהסיפור העצוב של "הנס הקיפוד שלי" - איש-קיפוד אומלל ומקולל שסובל מהתעללויות בילדותו ולימים הופך לאדם רגיל בזכות האהבה - אמור הצופה הצעיר ללמוד שיופי זה לא הכל. אלא שרגע המפנה בסיפור מתרחש כשהנסיכה שנישאה בעל כורחה לקיפוד האנושי מגלה שהוא בעצם נסיך יפה תואר שקללה רובצת על קוציו. היא לא גילתה לפתע שבעלה הקיפודי הוא בעצם אדם רגיש וטוב לב ולכן התאהבה בו, כן? היא פשוט גילתה שהוא חתיך.
הבעייתיות הזו חוזרת גם ב"Sapsorrow" (שהוא "כל מיני פרוות" של האחים גרים פוגש את סינדרלה). הגיבורה היא נסיכה שנמלטת מאביה ומתחפשת לאישה מטונפת עטוית עור ונוצות. בדמותה הכעורה היא מוצאת עבודה אצל נסיך נאה שהוא בעצם גבר מכה, כולל "את מכוערת" ו"אל תסתכלי לי בעיניים" פלוס בעיטה לצלעות. אלא שאז מופיעה העלמה בדמותה האמיתית והיפהפייה, וכל מסכת ההתעללות נשכחת כלא היתה. לא נשכחת רק מצידו; גם מצידה. אין רגשות טינה, אין הפקת לקחים, אין דרישה להתנצלות - רק אושר ועושר עד עצם היום הזה. "Sapsorrow" לא מצליח לנסח אפילו אמירה פשטנית נוסח סינדרלה נגד הסגידה האנושית ליופי ולחיצוניות, ובמקום זה מסתיים עם המסר שזה בסדר להתנהג לאישה כמו לסמרטוט אם היא מתלבשת כמו סמרטוט - ושאם היא רק תתלבש כמו נסיכה, היא תזכה בנסיך.
"ילד המזל", מנגד, הוא סיפור נהדר כשלעצמו על נער שהנבואה מועידה למלוכה ולכן המלך מורה להיפטר ממנו (הגרסה הגברית של שלגיה), אבל מוסר ההשכל שלו - אי אפשר להילחם בגורל - הוא מסר פטאליסטי מדכא, כי אם הכל תלוי בידי הגורל אז למה בכלל לנסות לעשות משהו בחיים האלה. אם את ילד המזל זרקו מצוק ובסוף הוא הוכתר למלך כי זה היה הגורל שלו, אפשר לוותר על לימודים וקריירה וללכת לשחק פורטנייט עד שהגורל ידפוק בדלת.
אגדות עממיות שנבראו לאורן של תפיסות חברתיות בנות זמנן (וליתר דיוק - בנות זמנם של מספריהן) הופכות לבעייתיות יותר ויותר עם השנים, ו"סיפורי עמים" לא נחלצת ממלתעות האנכרוניזם הערכי הזה, שכבר טרף את האומללות שבנסיכות דיסני. רבים מהנמשלים שלה שנויים במחלוקת, וכדאי להקדיש כמה דקות של מחשבה כדי לנסח אותם ולהתעמת איתם. אבל הדרך לעימות - עשרים דקות של קלאסיקה פולקלוריסטית באווירת צ'יזבט מפחיד מסביב למדורה, עם הבובות הנפלאות של הנסון ועם ההגשה המרתקת של ג'ון הארט - שווה את זה. יותר מ-30 שנים אחרי שנוצרה, "סיפורי עמים" עדיין מציעה את אחד המקומות הטובים ביותר לשמוע סיפור.