לאחרונה צפיתי ב"סקס אדיוקיישן", הסדרה המתוקה עם ג'יליאן אנדרסן (סקאלי מ"אקס פיילז"), שמגלמת אם לתלמיד תיכון ששואב השראה מעבודה כמטפלת מינית ומתחייל לייעץ על מין לידידיו בתיכון נטפליקס. מאחר שמדובר בסדרה מגניבה ונכונה, הכל בה נורא שנון וכיפי וסקס פוזיטיב ונועז, כולם פלואידים ויפים ועושים מלא מלא סקס. לכן, כשעלתה ההצעה לחזור ל"עניין של זמן", התגובה המיידית שלי הייתה "הו לא, לא הגרוטאה הזאת שוב". בכל זאת, 27 שנים עברו מאז שהסדרה עלתה לראשונה (ההמשכונים שלה הזדחלו עוד כמה עשורים לאחר מכן, אבל נתעלם), מה היא כבר יכולה להציע לי בעולם שבו אני כבר עשרים שנה לא בתיכון, וההזדהות המיידית שלי היא לא עם כוכבי סדרות נעורים אלא עם הוריהם?
אז הנה ההפתעה - "עניין של זמן" מחזיקה סבבה. כאילו, אין באמת סיבה לבני נוער לצפות בה, גם אני לא מתכננת עכשיו על בינג' של ארבע העונות, היא עתיקה נורא ודידקטית ומוסרנית, אבל משהו בתמימות הזאת עובד ואפילו קצת מרגש. גרוטאה, אבל עם לב. אולי זה רק אצל מי שצפה בה גם בזמן אמת, אבל גם יכול להיות שב"עניין של זמן" פשוט יש משהו נצחי. כמו בגידי גוב ששר את שיר הפתיחה (לחן: רמי קליינשטיין). זה גם הזמן להזכיר שהיא נוצרה על ידי נשים: היוצרת היא המפיקה והעורכת יפה אורנשטיין, היא בוימה על ידי יעל גרף ונכתבה על ידי רונית ויס ברקוביץ'.
אז מה היה לנו שם? סופרגרופ של הניינטיז - שרון חזיז, אורי גוטליב, אביב גפן (מתפקד כניצב בשני הפרקים הראשונים), דנה ברגר, שי קפון, כל הפרצופים האלה שליווינו אחר כך לשיאי הקריירות שלהם וכיום הם שופטי ריאליטי. בניגוד, למשל, ל"לא כולל שירות" שקברה את רוב כוכביה, מ"עניין של זמן" כולם נסקו לשחקים, וצנחו באיטיות במהלך שנות האלפיים כי בכל זאת, כמה אפשר לשמוע דנה ברגר.
אנחנו נחשפים לתיכון הצפוני שבו מתרחשת "עניין של זמן" דרך עיני של מתי (עמית ליאור), המורה החדש והמגניב. הוא מגניב כי יש לו תספורת מאלט וג'קט ג'ינס. הוא אכפתי, משקיען ורגיש אז חבל שהוא מגיע דווקא לשם ולא לשכונת מצוקה שבה יוכל לסייע לבני נוער נזקקים להאמין בחברות, בהשכלה ויותר מהכל - בעצמם.
בתיכון של "עניין של זמן" אנחנו נחשפים לכל המרכיבים האהובים: תלמידי בית ספר שנראים מבוגרים לגילם ודיאלוגים מלאכותיים ומתאמצים. מעולם לא ביקשנו יותר. עידו מרקוביץ' (משה בן בסט) זכור לנו כתלמיד החתיך והאמת שהוא עדיין חתיך, למרות שאופף אותו ניחוח דושבאגי וזחוח עם נטייה לסלאט שיימינג וליחס מגעיל לשרון חזיז. ויצמן, לעומתו, שזכור כתלמיד שלובש ווסטים בלי כלום מתחת, מתגלה כילד ריטלין מעיק שאומר דברים כמו "חייב לטוס, יש לי בליינד דייט עם החיים". איילת זורר היא נוגה החננה המערכתית והמעצבנת שמנהלת את עיתון בית הספר ואורי "כובע הפוך" גוטליב נוטה לזרוק רפרנסים לסרטי קולנוע. המכנה המשותף לכולם: וודג' פרשי, מוצק ומורם. כאילו, חוץ מצבי, הספרן הישיש שמעורב יתר על המידה בחיי התלמידים ומתפקד כאוזן קשבת עבורם בעודו מתמודד גם עם השדים של עצמו כניצול שואה.
כל פרק נוגע בסוגיה חברתית אחרת. נגיד, הפרק הראשון עוסק בשרון חזיז שמגיעה משכונת מצוקה והתלמידים לא מתייחסים אליה יפה כי הם אשכנזים עשירים והיא לא. היא בורחת מהבית וכולם עושים חשבון נפש לאחר נאום תוכחה חוצב של מתי. הפרק השני עוסק באחיו החייל של אורי גוטליב, אותו מגלם דני שטג, שחוזר הביתה מהצבא כשהוא שמאלני מתמיד. "אבל למה אנחנו הורסים בתים של ערבים?", הוא לא מבין, ונוצר דיון פוליטי מורכב שאפילו משווה, בסאבטקסט, בין הכיבוש לשואה. אל אלוהים, כבר שכחנו שהיה מותר להיות שמאלנים בניינטיז.
נכון שלאחר מכן רוב הפרקים מתמקדים בנושאים האהובים עלינו בסדרות תיכון, כלומר אהבה ובולימיה, אבל "עניין של זמן" לא התביישה להיות ערכית. עם השנים התכנסנו פנימה, אנחנו עוסקים בחיי הנפש שלנו ואובססיביים לאושרנו. הבעיות הקטנות שלנו, תחת זכוכית המגדלת הזאת שהפכה ללגיטימית, נראות עצומות וראויות לזמן מסך. אבל "עניין של זמן" היא טרום העידן הזה. המחיר הוא דידקטיות מעייפת ומוסר השכל, אבל הכוונות הטובות עדיין מרחפות מעליה. במובן הזה היא סדרת תיכון קנדית, יותר "דגראסי" מ"בוורלי הילס". היא לא רק סדרה שהשתמשה בטריק ה"מורה האכפתי והמגניב", היא ניסתה להיות המורה הזה. המטרה שלה הייתה להפוך אותנו לבני אדם (הצלחה חלקית) שזה לא משהו שאנחנו רוצים מהטלוויזיה שלנו, אבל היא עשתה את זה עם מספיק נשמה כדי שממרחק של 27 שנים, נוכל לפחות להעריך את הניסיון.