הספר הראשון בסדרת "ג'ינג'י" של גלילה רון פדר יצא כבר בשנת 1980. כלומר, כבר כשאני קראתי אותו, בטח באזור 1990, הוא היה די ותיק. עוד שנתיים הוא יחגוג ארבעים ובטח מלא ערוצי תרבות ידהרו על הסדרה שמונה כרגע שישים וחמישה ספרים, האחרון יצא ממש השנה. ג'ינג'י הוא עדיין ילד ירושלמי בן שמונה, הוא לא מתבגר, כמו בארט סימפסון. הוא לא זוכה לגלות שלג'ינג'ים יותר קשה בעולם הדייטינג, לפחות לבנים, ואין אף ספר שבמהלכו הוא עוזב את ירושלים לטובת דירת שותפים בפלורנטין יחד עם מושיק ודנה פישמן. בגדול, ג'ינג'י אמור להיות יליד 1972, מבוגר ממני בשמונה שנים ועכשיו מתאושש מגירושים מכוערים ובעיצומו של פרק ב.
להערכתי קראתי בילדותי בערך עשרים מספרי הסדרה והשבוע חזרתי לשניים הראשונים, "המרגל מדירת הגג" ו"חוליה ללא סיסמא". מביך להודות, אבל הם עדיין עובדים לגמרי. כמה חוליות הקמתי בגלל ג'ינג'י? מלא. זכורה לי אפילו פרשייה שבמהלכה נבנה "סליק", מילה שללא ספק למדתי מהסדרה. באופן כללי אהבתי את כל סדרות החבורות. החל מ"השביעייה הסודית" הקלאסי של אניד בלייטון וכלה ב"כס"ח" העלוב, גם הוא של גלילה רון פדר (לדעתי אפילו שרדתי כמה ספרים של "חסמב"ה", אבל לתחושתי היום הם בלתי קריאים. נאלץ להידרש לנושא).
ג'ינג'י, כזכור, הוא ילד ג'ינג'י שמחליט להקים חבורה ולפתור תעלומות. כל ספר מתאר תעלומה אחרת שבסוף מתברר שהיא לא ממש תעלומה אלא יותר חוסר הבנה או פרשנות שגויה של המציאות. מלבד ג'ינג'י - אודי שחר בן השמונה שאביו רופא ילדים ואמו סגנית מנהלת בית ספר - החבורה כוללת גם את מושיק, עולה מרוסיה, את יפעת השכנה שיום תספר בראיונות שהייתה טום בוי ועוד כמה ילדים מתחלפים. האויבת שלהם היא השכנה הדתייה דנה פישמן המלשנית והקרצייה. בשני הספרים שקראתי לא היה זכר לאדם שאינו אשכנזי, אולי גלילה שמרה הכל לסדרת "אל עצמי" ולמפגש הראשון שלה עם אדם על הספקטרום המזרחי - ציון.
ניסיתי להקריא את "ג'ינג'י" לבן שלי והוא בקושי שרד שני עמודים. זה הגיוני, הוא רק בן חמש, יש לו עוד זמן. אמנם על "קפטן תחתונים" הוא חולה ומדובר בערך באותו טווח גילאים, אבל "קפטן תחתונים" יותר מצחיק, מגניב ומופיעה בו המילה "חרא" בתדירות גבוהה שמשאירה את הילד דרוך. ועדיין, למרות שהספרים הראשונים בסדרה כל כך לא עכשוויים, לא קשורים לחיים היום, אין בהם דבר מסעיר והם ממש חנוניים, יש בהם קסם שאי אפשר לתלות רק בכוחה של נוסטלגיה. הם סוחפים, קריאים, תמימים ובאופן מפתיע - נורא ריאליים. כל הדברים שיקרו לחבורה קרו לנו כילדים, בעיקר כי לא באמת קורה להם כלום. ג'ינג'י והגאנג לא באמת לוכדים שכן מרגל, סתם טופלים חשד על אדם תמים. הנקמות האדירות שהם מתכננים כוללת פצצות מבוץ ומים. אף אחד מהם הוא לא גיבור על ולא קורים להם דברים יוצאי דופן, הם סתם ילדים עם דמיון מפותח. כמו שאנחנו היינו, כמו שאנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו.
זה ככל הנראה הזמן לקינה של זקנים על דור המסכים והאייפונים, אבל האמת שיותר מתאימה כאן איזו מילה על חופש. על איך שפעם היה די טבעי שילד בן שמונה ייקח את אחיו בן השש להסתובב לבד במטע, והיום זה בחיים לא היה עובר. אנחנו חרדתיים, הם חרדתיים, גזלנו מהילדים שלנו את היכולת להקים חבורה סודית קשוחה שפותרת תעלומות וזוממת מזימות מתחת לאף שלנו.
בדיעבד, גם ג'ינג'י מתגלה כדמות די מורכבת. נכון שכשאומרים "דמות מורכבת" מתכוונים בדרך כלל ל"חרא של בן אדם", אבל במקרה הזה פשוט מדובר בילד רגיל ולכן, כמו כל בני השמונה, מעצבן. הרבה ממאפייניו הם של ילד כאפות - הוא קצת שקרן, קצת שתלטן, מניפולטור ומרוכז בעצמו, כיום הוא ככל הנראה היה מקבל ריטלין והיינו מקבלים תיאור עלילתי אדיש מבעד לעיניו המתות. אין האדרה של ג'ינג'י כגיבור, הדמות מהימנה לחלוטין והוא כל ילד שפגשתם, שהייתם, ושיהיה לכם. אז שכנעו את בני השמונה שלכם לקרוא את הספרים האלו, למרות חוסר המגניבות הבוטה שלהם. אתם תראו שהם מיד יקימו חבורה. ואם הייתם פעם בני שמונה, עלעלו קצת בעצמכם. הגעגוע מובטח.