לא צריך לצפות ולו בפריים מ"נסיך מצרים" כדי לדעת שהוא כשל במבחן הזמן. זו לא שאלה של עמידות הסרט ב-21 השנים שחלפו מאז צאתו, לא עניין של אנימציה שאיבדה רלוונטיות (היא לא) או של סיפור שהתיישן (הוא נולד ישן). זה עניין של מקום בקאנון או לפחות בקאלט, של החמצת המטרה שאליה כיוון "נסיך מצרים" -להפוך לקלאסיקה מודרנית, להיות לפסח מה ש"הגרינץ' שגנב את חג המולד" לכריסמס, מה ש"גבעת חלפון אינה עונה" ו"הלהקה" ליום העצמאות. אבל זה לא קרה.
על גבו של "נסיך מצרים" הועמסו סלעים של ציפיות בדרכו לפסגת הפירמידה. זה היה אמור להיות סרט הבכורה (לבסוף יציאתו נדחתה ו"עבודת נמלים" הקדים אותו) ופרויקט הדגל של חטיבת האנימציה באולפני דרימוורקס הצעירים והיומרניים שפתחו יחדיו סטיבן ספילברג, ג'פרי קצנברג ודייויד גפן. הוא קרא תיגר על ההגמוניה של דיסני - ועוד כשהיא היתה בשיאה (לא מעט הודות לקצנברג, שהוביל את אולפני האנימציה ברנסנס של שנות ה-90). החלום של קצנברג - לעשות את "עשרת הדיברות" הקלאסי של ססיל ב' דה מיל באנימציה - נדחה על ידי דיסני. עכשיו, עם החירות הניהולית והחופש היצירתי, הגיע שעת הנקמה.
לרגע היה נדמה שזה הצליח. ב-1998 "נסיך מצרים" היה סרט-האנימציה-שאינו-דיסני המצליח בעולם, זכה לשבחי המבקרים ואפילו גנב לדיסני את האוסקר הכמעט-קבוע עבור שיר הנושא. אבל בחלוף הזמן, הסרט הלך ונשכח. בדצמבר האחרון הוא חגג עשרים שנה - ונדמה שאיש לא היה שם כדי לחגוג. בניגוד למיתוס המכונן שעליו הוא נשען, "נסיך מצרים" נקבר במדבר הקולנועי כמו בריון מצרי שנפל לידיים של משה רבנו.
משה הוא גם גיבורו של הסרט (כלומר, גיבורו המוצהר. גיבורו האמיתי הוא האל שהכל נהיה בדברו). העלילה מפתחת את זו שמסופרת בקווים פחות רגשניים ודרמטיים בספר שמות: מלך מצרים (פטריק סטיוארט) מורה להרוג את כל התינוקות העבריים הזכרים, יוכבד (עפרה חזה, שנתיים לפני מותה, בהברקת ליהוק מרגשת) שולחת את בנה בתיבה על פני הנילוס, בת פרעה (הלן מירן) מושה את משה מן המים, הילד המאומץ גדל בארמון (ומאמץ את קולו של ואל קילמר), בורח למדין, מתחתן עם ציפורה (מישל פייפר), מקבל פקודות מסנה בוער, וחוזר למצרים כדי לשחרר את בני ישראל באותות ובמופתים מפרעה רעמסס (רייף פיינס).
זה עיבוד חופשי, ולפיכך הוא מרגיש בן חורין לשנות את העלילה בהתאם לצרכיה של דרמה אמריקאית. זה בולט במיוחד בדמותו של משה, שכגיבור בלוקבאסטר הוליוודי הופך מקשיש מגמגם הנושק ל-80 לגבר צעיר בשיא אונו. כדי לשרת את הרעיון המרכזי של הסרט - הפיכתו של משה מנסיך מצרי לגיבור עם עברי - העלילה גם מתעלמת מכמה פרטים, ולא פעם יוצרת כשלים לוגיים שהסופר המקראי פתר בחוכמה.
בסרט, למשל, מגלה משה את האמת על מוצאו כשהוא נתקל במקרה במרים ובאהרון. מרים מופתעת לגלות שמשה לא יודע על עברו; "הם לא סיפרו לך?", היא שואלת. ואם בת פרעה היתה מספרת למשה שמצאה אותו בנילוס - מאיפה הוא יכול היה לדעת מיהי משפחתו הביולוגית? במקור, משה מכיר את משפחתו מאז שהיה ילד - בזכות תרגיל מבריק של מרים, שהפכה את יוכבד למינקת עבור בת פרעה. זה, אגב, גם עונה על השאלה האם משה לא תהה מעולם מדוע הוא לא דומה לאבא ואמא פרעה.
כל התנהלותו של משה מכאן ואילך נראית תמוהה. התיאור המקראי היבש והקמצני משאיר לקורא את האפשרות להניח שמשה גדל כארמון כנסיך מפונק ומנותק, ורק כשגדל התוודע לעובדה שמישהו עובד בפרך כדי לבנות את כל הפירמידות הפסיכיות. בסרט, משה הצעיר חולף על פני העבדים מבלי שהדבר מזיז ולו שערה בפאת הקארה שלו, ואין לו שום נקיפות מצפון בשעה שהוא מחריב את הפסלים שהאומללים ייאלצו להקים מחדש. באופן מוזר במיוחד, מתברר שהוא גם הצליח לפספס במשך כל שנותיו בארמון ציור קיר עצום שמציג תינוקות המושלכים לתנינים.
בניגוד למשה של התנ"ך, עם הרגישות האנושית והחברתית, למשה של דרימוורקס יש רגישות סלקטיבית. זה לא שהוא הבין פתאום שעבדות היא עוול מוסרי; הוא פשוט גילה שאלה בני עמו. אפשר להניח שאם היה מדובר בעבדים גרגשים, נניח, משה היה ממשיך להשתולל במרכבות על הפיגומים.
והאמת היא שמשה היה מצליח להתגבר כנראה גם על מצוקת אחיו העבדים - הוא עובר תהליך הדחקה מואץ ומדהים במדין - אלמלא אלוהים היה דורש ממנו לחזור. למדין הוא נמלט לאחר שהוא רוצח נוגש מצרי ומסרב להצעת חנינה מרעמסס, שממלא את תפקידו כאח טוב ושליט מושחת. בסיפור התנ"כי לא היתה חנינה כזו, להיפך - פרעה גזר על משה עונש מוות, ולכן משה נמלט. "נסיך מצרים" מעדיף להציג את משה לא כאדם שנס על נפשו, אלא כצעיר נסער שאיבד, הלכה למעשה, את דרכו.
אבל הסיפור המרכזי של "נסיך מצרים" הוא סיפור שכלל לא מופיע במקרא: מערכת היחסים המתהפכת בין משה ורעמסס, שני נסיכי מצרים שגדלו זה לצד זה בארמון פרעה. לסיפור זה אין אמנם זכר בספר שמות, אבל זו בחירה מרתקת שמחליפה את הקונפליקט התנ"כי של משה (התחושה שהוא חלש מכדי למלא את התפקיד הלאומי שהוטל עליו) בקונפליקט אנושי וטעון: עימות ישיר עם מי שהיה לו כאח ועכשיו הוא האויב, זה שצריך להביך את שלטונו, להמיט מכות על ממלכתו, ולבסוף - באחת הסצנות הקשות בסרט - להרוג את בכורו.
במבחן הזמן הפרטי של כל אדם, מכת הבכורות - שהיא טבח המוני של תינוקות חפים מפשע, בואו נקרא לילד המת בשמו - הופכת עם השנים, ההתבגרות ולעתים גם ההורות לאחד הרגעים הבעייתיים (שלא לומר המזעזעים) בסיפור יציאת מצרים. "נסיך מצרים" נזהר מהצגת אלימות גרפית (שלא חסרה בסיפור שמתחיל בהשלכת ילדים ליאור), אבל הרגע שבו ידו של ילד מת משתלשלת מפתח בית, או זה שבו פרעה עוטף בשמיכה את גופת בנו הדוממת, הוא רגע שיכול לגרום גם לפטריוט הכי גדול בארץ גושן לתהות אם אלוהים לא מיהר לדרדר אמצעים.
למרות כל השינויים האמורים, "נסיך מצרים" שומר על המסגרת הסיפורית המוכרת - ובכך מבטיח, למעשה, את עמידתו במבחן הזמן; סיפור ששרד כמה אלפי שנים ישרוד עוד עשרים. הבשורה המשמחת היא שגם במבחן הסגנוני "נסיך מצרים" עומד יציב כמו הספינקס.
האנימציה הקלאסית תואמת את הרוח ההיסטורית/תנ"כית של הסרט, אבל חשוב לא פחות - התוצאה נהדרת. מצרים העתיקה הנשקפת מהיכל המלך פרעה, מהנילוס האדיר ועד פסלי הפרעונים העצומים, פשוט מהממת; סצנת חלום שמוצגת באנימציית הירוגליפים היא אחד מהרגעים היפים בסרט; והשיא מגיע בספקטקל עשר המכות (כולל סצנה מצמררת שבה המוות עובר בבתי המצרים ומכה בבכוריהם) ובחצייה הלילית של ים הסוף, מסע לפידים על רקע חומת מים שצללי דגים ולווייתנים מבזיקים מאחוריה.
"נסיך מצרים" הוא עיבוד הוליוודי קלאסי למיתוס פי-אלף-יותר-קלאסי. הוא לא מתוחכם ולא מבריק, הוא לא סוחף ולא עומד בסטנדרט המצופה מסיפור בסדר גודל תנ"כי, אבל הוא אדפטציה סולידית ואפקטיבית לסיפור עם מכונן. הוא היה ראוי, לכל הפחות, להיות בן הלוויה הקולנועי שהפסח לא שלם בלעדיו. אבל כמו פרעה עם בני ישראל, כך ההיסטוריה הקולנועית לא עשתה צדק עם "נסיך מצרים". הגיע הזמן שמישהו יעלה את שוועתו: שלח את עמי ל-VOD.