עשור לאודישן של סוזן בויל. בואו ניקח רגע לחשוב דברים כמו אלוהים אדירים עשר שנים, לא יאמן, *נהי זיקנה*. הלאה. לפני עשר שנים, כזכור, עלתה סוזן בויל על בימת הריאליטי "לבריטניה יש כישרון" ושינתה את הכל. כלומר, שינתה את האופן שבו עורכים אודישנים בריאליטי כישרונות, אבל לא רק - קיים קו ישיר שנמתח בין בויל לבין רוז פוסטנס ונטע ברזילי ולהקת שלווה. היא הייתה הסנונית שבישרה עידן חדש של קבלת השונה, אימוצו וחניקתו באהבה (בטלוויזיה, המציאות עדיין יותר מאתגרת).
העניין העיקרי עם סוזן בויל היה שהיא הייתה אישה לא צעירה, לא נאה והתנהגה משונה. היא הייתה מבוגרת יחסית למתמודדי התכנית, בת 47. ואם לדייק, בת 47 שנראתה בת 55. מי היא חושבת שהיא? - שידרו לנו הקלוז אפים מהפרצופים הנגעלים בקהל ובצוות השיפוט - באה לכאן עם הקארה המדובלל שלה וכל הסנטרים האלה, איזה חסרת מודעות, זה בטח הולך להיות אודישן השפלה. אנחנו הרי כבר מכירים את זה - ב-90% מהפעמים אנחנו יודעים אם מתמודד מולנו עומד לעבור עוד לפני שהוא פותח את הפה. אם הוא שחצן הוא לא עובר, אם הוא מתרגש וחסר ביטחון עצמי כן. אם יש לו סיפור עצוב וגם נוסעים אליו לביתו שבפריפריה הוא בטח עובר כי מה, השקיעו. אם הוא עני הוא עובר כי מגיע לו, אם הוא עשיר אז לא. אם הוא בא מחופש למשהו או במראה משונה - הולכים לצחוק עליו. הקונבנציות האלו השתרשו נורא מהר, ונכון שתמיד היו סטיות פה ושם, אבל אף פעם לא באמת הפתעות.
סוזן בויל הייתה הפתעה. היא הייתה אמורה להיות אודישן דאחקה - היא גם עלתה לבמה על רקע מוזיקה היתולית ששותלים בעריכה לאודישנים מצחיקים - והכל התהפך לנו בפרצוף. היא בחרה לשיר את "חלמתי חלום" מתוך "עלובי החיים" ותוך שניות ספורות הקהל החל לשאוג. עיניו של סיימון קאוול נפערו, השופטת היפה נראתה על סף בכי וכולנו התמלאנו ברגשות אשם על כך שלעגנו לה דקה לפני כן. כדאי לציין שהיא לא הייתה הראשונה שעשתה את המהפך הזה. לפניה היה את פול פוטס, בעונה הקודמת של אותה התכנית (שמנמן, אפרפר, בעיית שיניים), אבל היא הייתה הויראלית האמיתית. זאת שבכל העולם ובישראל - מקום שבו התכנית הזאת כלל לא שודרה אז - היא הפכה לתופעה משוגעת.
כצפוי, הכותרות סביבה כללו שימוש אקססיבי במילים "ברווזון" ו"ברבור", וכולנו נוכחנו שוב שפנטזיית ה-"זה יכול לקרות לכל אחד" מרשימה אותנו רק כשהאחד הזה נראה כמו מישהו שזה בחיים לא יקרה לו. במיוחד מישהו כמו סוזן בויל, מובטלת בת 47 שמספרת שמעולם לא התנשקה ומספרת בראיונות בפתיחות שהיא על הספקטרום ומאובחנת עם אספרגר. בויל אמנם הגיעה למקום השני בתכנית, אבל הייתה המנצחת האמיתית. קצת כמו להקת שלווה ב"הכוכב הבא" האחרון. היא הוציאה מאז כמה וכמה אלבומים (בינוניים אך סופר מצליחים) וכיום היא אישה עשירה שנראית בדיוק אותו דבר רק עם תסרוקת מטופחת.
לצפות באודישן הזה אחרי עשור זה מעניין. קודם כל, כי הוא עדיין עובד. הוא מצמרר והוא מרגש, למרות שאנחנו יודעים את הסוף. מדובר במופת של עריכת אודישן בריאליטי מוזיקלי. הטוויסט נפלא, זה "החוש השישי" של האודישנים. הכל עדיין אדיר, אבל ממרחק השנים אנחנו מבינים שהחלק הפחות מרשים שם הוא דווקא השירה של סוזן בויל. היא שרה יפה, אבל אם האודישן הזה היה נערך בעיניים עצומות, ההתלהבות הייתה פחותה. השירה שלה מיושנת גם ל-2009, אין בה משהו מסעיר, שמענו קולות גדולים ויפים משלה, גם בריאליטי. אלו היו בעיקר הריאקשנים של השופטים ושל הקהל שאחראים לקשת הרגשות המורכבת שהתעוררה. אנחנו התרגשנו ממנה בגלל הבילד אפ. בגלל שהטלוויזיה ציוותה עלינו, בכל הכלים הקיימים, להתרגש. בויל עצמה לא הייתה ההפתעה אלא העריכה, ששברה את קונבנציית האודישנים שהכרנו. הכישרון שלה פחות חשוב, הוא שחקן המשנה כאן.
למעשה, לא יהיה מפתיע לגלות אם התכנית "דה וויס", שעלתה לראשונה בהולנד שנה לאחר האודישן של בויל, היא פורמט שפותח בהשראתה. מישהו שאמר לעצמו "יאללה, אפקט ההפתעה וההשפעה של מראה חיצוני - מה אם נבסס תכנית שלמה על המתח הזה?" (כמובן שלא באמת מיישמים את זה, אבל זה כבר נושא אחר). ובכנות - אם האודישן של בויל היה נערך ב"דה וויס", לא בטוח שכל השופטים היו מסתובבים.
העשור האחרון שם דגש מאוד נרחב על באדי פוזיטיב, על אפלייה, על אייג'יזם, אייביליזם, על האתגרים שאנשים נתקלים בהם בחייהם בגלל איך שהם נראים או מגבלות שעמם הם מתמודדים. זאת אחת הסיבות שאודישני השפלה הם משהו שאנחנו כבר בקושי רואים, זה לא מתאים יותר. אם לפני עשור עוד הייתה לגיטימציה לצחוק על מישהי כמו בויל, שנראית כמו מימי מ"המופע של דרו קארי" ומתנהגת מוזר, היום זה כבר לא מגניב. האודישן הזה כלל לא מעט רגשות אשמה מצד הקהל כי פתאום התברר שהיא שרה יפה, אבל גם כי גילינו שיצאנו בריונים, לעגנו לאישה מבוגרת, אספרגרית ובודדה. התגובות היו לא פרופורציונליות לכישרון של בויל, כי הרגשנו חרא עם עצמנו. כמו שהשופטת הדומעת אמרה לאחר האודישן - "כולנו פה היינו נגדך". בויל קיבלה את החיבוק העצום הזה כמעין פיצוי על היחס לו זכתה מהקהל ברגעים לפני ששרה. ולא רק - על היחס שבטח קיבלה מהחיים האלה במשך 47 השנים שלפני האודישן, שגרמו לה לשיר שיר מ"עלובי החיים" שמספר על החלום שהיה לה לעומת הגיהנום שהיא חיה בו.
מאז סוזן בויל, תכניות הריאליטי מחפשות הרבה יותר הפתעות, וגם הקהל מוכן יותר להכל. הקונבנציה של "מתמודד עם סיפור משפחתי עצוב" כבר לא מרשימה אותנו (משהו שהגיע הזמן להפנים ב"מאסטרשף"), ההפתעה לא תגיע מעוד מישהו שמזיל דמעה כי איבד את סבתו. אנחנו רוצים אדם שנראה אחרת, שמתמודד עם דברים, שאנחנו יכולים להרים אותו ממשהו. ושעל הדרך גם ישיר סבבה. עם רוז פוסטאנס זה עבד כי הייתה מהגרת פיליפינית מבוגרת יחסית לתכנית (מאז, אגב, גורשה מישראל). נטע ברזילי - שאצלה הכישרון דווקא כן פרופורציונלי לאהדה - היא מודל לקבלה עצמית במידות שונות. להקת שלווה, שמורכבת מבעלי מוגבלויות, הייתה פייבוריטית אירוויזיון שעד היום רבים מצטערים על כך שלא התמודדו בו.
כולם זכו, מהרגע הראשון, לאהדה משוגעת. כי אולי עם סוזן בויל נפלנו, אבל תודו שמאז השתפרנו ממש, תראו איך זה עבד עם נטע ברזילי. בויל גרמה לנו להרגיש רע על לעג לשונה, אבל היא גם גרמה לנו להרגיש מדהים עם עצמנו כשחיבקנו אותה אחר כך. וזו תחושה ממכרת, אין דבר נעים יותר מלהרגיש נאור ופתוח ומקבל. ברור שזה ציני ומלאכותי לגמרי כי זה מתקיים רק בחלל טלוויזיוני מוגבל וצר, אבל זה הפיל גוד של הריאליטי. יותר משאנחנו מתרגשים מהמתמודד ואתגריו, אנחנו מתרגשים מאיך שאנחנו מקבלים את המתמודד ואתגריו. זה המקום שבו אנחנו יוצאים חומלים ומחבקים, ומרגישים שעברנו בעצמנו את האודישן ללהיות בן אדם. עכשיו שמישהו יסתובב עם הכיסא או ייתן לנו סינור או ירים לנו את המסך ויגיד שריגשנו.