אהלן בנות, באתי לחרמן. כאילו, בהנחה שאתן בנות שלושים ומעלה וכמו כל הנשים בדורכן, גדלתן על ספרים שהייתן אמורים להתוודע אליהן הרבה יותר מאוחר בחיים. והפעם: "פרחים בעליית הגג". אלוהים, איזה ספר מבחיל. לא ייאמן ששמו אותו בספריית הילדים לצד "ג'ינג'י" וכמה מצער שקראנו אותו בגיל עשר. או שתים עשרה, או בכלל.
רובנו זוכרים אלמנט מרכזי אחד מ"פרחים": מין בין אחים. זה היה אחד מספרי הסקרנות מינית הראשונים כי מופיעות בו הרבה המילים "חמוקיים" ו"זכרותו". אחרי זה כבר עברנו לפורנו אמיתי עם "שבט דוב המערות" (יגיע למדור בקרוב). חלקנו נרטבנו גם מ"המחברת הגדולה", אבל צריך הרבה אומץ כדי להודות בזה. מדברים הרבה על פנטזיות אונס אצל נשים, ובאמת שאין לי מושג לגבי המנגנונים הנפשיים שבטח התפתחו באלפי שנים של, ובכן, אונס, אבל אין ספק שהתרבות מזינה את הפנטזיות האלו לא רע - דור שלם של נשים קרא, בראשית התעוררותו המינית, טקסטים שכוללים אונס שמתואר באופן לוהט.
אז כן, גם המין בין האח לאחות ב"פרחים בעליית הגג" היה אונס, לא זכרתי את זה ככה כי בספרים הבאים היא כבר לגמרי בעניין. ואתם בטח אומרים לעצמכם עכשיו - יאללה הפמיניסטיות האלה, היום כל דבר זה אונס. אבל לא, זה היה אונס בכל תקופה, שבסופו כריסטופר התנצל בפני אחותו, קאת'י - "סליחה שאנסתי אותך" (והיא אמרה סבבה).
אבל רגע, מההתחלה. "פרחים בעליית הגג" מאת וי. סי אנדרוז יצא כמעט לפני ארבעים שנה, מה שאומר שהולכים להיות פה ספוילרים. יש גבול, זה ספר מ-1979, לא פרק של "משחקי הכס". הספר עוסק במשפחה בלונדינית ומושלמת, שבעקבות מותו של האב עוברת לגור עם הסבתא. כלומר, האמא חוזרת לבית הענק של הוריה העשירים שנישלו אותה לאחר שנישאה לבן דודה, ושלא מוכנים להכיר בארבעת ילדיה הבלונדיניים והמושלמים. ההסכם הוא כזה: עד שהאם תצליח לרכוש מחדש את ליבו של אביה, הילדים יוכמנו בעליית הגג בהשגחת הסבתא. הם יהיו שקטים וישמעו לחוקי צניעות חמורים כי כולם שם נורא דתיים. האמא מבטיחה להם שתוך שבוע הם בחוץ, אבל הם נשארים שם שלוש וחצי שנים שבמהלכן הם מעונים על ידי הסבתא הסאדיסטית, מורעלים באופן איטי ומכוון ברעל עכברים, מוצלפים על ידי שוטים וכן, עושים סקס.
הסופרת, וי.סי אנדרוז הלכה לעולמה ב-1986, ולפי ויקיפדיה היא סבלה מגיל צעיר ממגבלה פיזית שבגללה התניידה בכיסא גלגלים. "פרחים בעליית הגג" הוא ספרה הראשון ובראשית שנות השמונים נוספו לו ארבעה המשכונים שמתמקדים באותה משפחה. מאז יצאו עוד למעלה משישים ספרים, רובם מאורגנים בסדרות שמתמקדות במשפחות שונות אך מקפידות על האימה הגותית ועל התמות המרכזיות - אונס, גילוי עריות, הורים מתעללים. את רוב הספרים היא לא כתבה בעצמה, אלא סופר צללים שנשכר על ידי משפחתה לאחר מותה על מנת לא לגדוע את המפעל הספרותי המשגשג. הספרים שיצאו אחרי 1986 נכתבו על ידי גבר אלמוני בשם אנדרו ניידרמן, שאמנם לא הצליח לשחזר את ההצלחה של סדרת "פרחים בעליית הגג", אבל נכנס בהצלחה לנעליה של אנדרוז והוכיח שגם הוא יכול לכתוב גרוע ממש, עם דיאלוגים איומים, דמויות מטומטמות, חוסר אמינות מוחלט ונפש אפלה.
אה, ואובסס לא ברור לבלונד. לפחות חמישים עמודים בספר מוקדשים לכמה שכל בני המשפחה בלונדינים, בהירים, בעלי שיער פשתן, מחלפות זהובות ורעמות בצבע החיטה. איך הם אוהבים להיות בלונדינים! מדובר בנושא שיחה מרכזי ותחום עניין מפותח. תחביבים: להיות ארים, לעבור אקציות. וזה לא נגמר כאן. הורי הילדים היו בני דודים, הילדים עצמם שוכבים ובספרי ההמשך מקימים משפחה משל עצמם, המין נשאר בתוך המשפחה, באורח פלא אף אחד לא יוצא מפגר, להיפך - הם כולם נשארים מושלמים ובלונדיניים. אף זר ברונטי לא מזהם את בריכת הגנים הזאת, אף צאצא בוצדמי לא ישרוד. יכול להיות שמדובר, למעשה, בספר שמעודד רבייה בתוך המשפחה על מנת לשמור על טוהר הגזע? כנראה שלא, וגם גוגל מכחיש כל קשר. חבל, פרשנות נאצית הייתה יכולה להיות תוספת כיפית.
במשך שנים אנדרוז טענה ש"פרחים" מבוסס על סיפור אמיתי, מה שהוסיף לאפיל הקריפי שלו, אבל היא ככל הנראה שיקרה או, לפחות, לא נמצאו כל הוכחות לאמיתות הסיפור הזה. מאז כבר שמענו עליו בכל מיני וריאציות שונות שכוללות את יוזף פריצל, "החדר" ושלל סיפורי כליאה ממושכת. אבל "פרחים" הייתה גרסת הבתא. עם עליית גג במקום מרתף וסבתא במקום אבא. מרכיבי הבסיס כבר היו שם - אימה, חוסר אונים, התעללות, בגידת ההורים. בקריאה בוגרת "פרחים" עדיין מהפנט, אבל לא בגלל שהוא נפלא - הוא כתוב בהיעדר כישרון מוחלט - הוא מרתק רק בגלל שמתרחשים בו דברים נוראיים. כמו לראות פורנו עינויים או לקרוא כתבה גרפית על התעללות בילדים. הסבתא מרדימה את קאת'י ומורחת זפת על שיערותיה, מצליפה בילדים עד שהם מאבדים הכרה, פצועים ומדממים. התאומים הקטנים, קורי וקארי, לא גדלים בגלל היעדר שמש ומורעלים לאיטם עד שהקטן, קורי, בסופו שובר הלב של הספר, מת מההתעללות הממושכת.
אבל אני חושבת שהדבר הכי מחריד, שגם אותו לא זכרתי מילדותי, היה התיאור של אמם, קורין. "פרחים בעליית הגג" נחקק בזכרוננו כספר עם סבתא איומה וסדיסטית. בקריאה שניה, הנבלה האמיתית היא בכלל האם. היא זאת שמחליטה, בשביל להתחתן מחדש ולקבל המון כסף, לכלוא אותם בעליית הגג, והיא גם זאת שמרעילה את מזונם על מנת להיפטר מהם. התיאור הקר על איך היא מגיעה לבקר אותם פחות ופחות ואיך היא מפסיקה, בשלב הראשון, להביט בתאומים שמתחילים לפנות לאחיהם הגדולים כאמא ואבא, קורע לב. יותר מהכל, זה ספר על אמא נוטשת, אפיון דמות מיזוגני לחלוטין של אישה שפשוט לא אוהבת את הילדים שלה מספיק, או לפחות לא כמו שהיא אוהבת נוחות, כסף ואת עצמה.
אין לי מושג אם זה בגלל שאני בגירה, אישה או אם, אבל הקריאה המחודשת בספר הייתה על סף הבלתי נסבלת. מצד שני, גם לא שרדתי את "סיפורה של שפחה". אני רכיכה. "פרחים" הוא ערימת זבל מפוארת שלא צריך למנוע מנערות לקרוא, אבל מתוך מודעות לדוחי שלו. זו קריאה שראוי שתיעשה כמו באייטיז ובניינטיז - בהיחבא, בסתר ובמבוכה, עם פנס מתחת לשמיכה.