אין שום דרך להסביר למי שלא חווה את הניינטיז עד כמה זבנג! (סימן הקריאה במקור) היה חשוב עבור כל בני 18 ומטה. זה היה אינסטגרם לפני הפילטרים, סטטיק ובן אל בפרינט, הביבי של תחום הקומיקס הישראלי. היה עדיף להגיע בתחתונים ליום הראשון של בית הספר מאשר להיכנס לכיתה בלי יומן זבנג עם איזה משחק מילים על שר החינוך זבולון המר. הרבה לפני שהיקום הקולנועי של מארוול שבה את העולם, זבנג! היה הקומיקס הישראלי ששבר את הקופות, והמועמד הכי ראוי לאדפטציית לייב אקשן. ואכן, בשנת 98' הגיעו גל, סיגל, ג'ינג'י וכל שאר הדמויות פרי עטו של אורי פינק למסך הקטן למשך 2 עונות ו-40 פרקים, וזה היה... מוזר. מוזר מאוד.
להעביר קומיקס למסך זה אף פעם לא פשוט, והקומיקס המעולה של פינק הציג אתגרים משלו. הדמויות המרכזיות, התיכון הגנרי ואפילו העולם הבדיוני רווי משחקי מילים (בורגר שוונץ על משקל בורגר ראנץ') נועדו להציג ארכיטיפ ארצישראלי של הנוער מאותם הימים, ובהתאם הדמויות היו סטריאוטיפיות על סף הפלקטיות: הגולש המגניב, הפמיניסטית הזועמת, הג'ינג'י החרמן, השרירן הטיפש וכו'. עבור קומיקס זו מתנה שלא מפסיקה לתת, אבל בכל הנוגע לטלוויזיה מדובר במכשול לא פשוט. מי יזדהה עם פלקט?
ובהתאם, הסדרה זבנג! נתקעה בלימבו שבין עולם הקומיקס לעולם הטלוויזיה. להגנתם, צריך להגיד שהם בהחלט ניסו לפתור את הקונפליקט האינהרנטי הזה. בעזרת השראה מובהקת מהסדרה פרקר לואיס אינו יכול להפסיד הם השתמשו בעדשות רחבות, עריכה מהירה, תנועות מצלמה חדות וסט מנקר עיניים. לפרקים התוצאה באמת נותנת תחושה של עולם קומיקסי מוגזם שבו הכל אפשרי, אבל לא חסרים רגעים שבהם זה נהיה קרינג'י, למשל בכל פעם שבלי שום סיבה נראית לעין צץ סאונד אפקט של גניחה.
אתגר נוסף שעמד בפני יוצרי הסדרה היה הליהוק, אספקט חשוב בכל סדרה, ועל אחת כמה וכמה בכזו שמחיה דמויות אהובות ומוכרות כל כך. רוב השחקנים היו אנונימיים יחסית, כמו למשל ליאון רוזנברג, הרבה לפני פאולה, שקיבל את האחריות להיות גל הכל ישראלי, והשאיר תצוגת משחק של קרטון בדמות ליאון רוזנברג. גם סנדי בר בתור הנערה הדוגמנית מאיה היתה התחכמות ליהוקית שלא השתלמה, אבל דווקא על הליהוק הכי מעורר מחלוקת, זה שכל העיתונים דאז דיברו עליו (או לפחות מעריב לנוער), אפשר לסמן הצלחה ענקית.
יוסי גרבר בתור המורה הזועמת ענוגה זעפני היתה הברקה יוצאת דופן שלא הובנה עד הסוף בזמן אמת. הדמות הגרוטסקית של זעפני הפכה למגרש משחקים קומי עבור השחקן הותיק, שהיה בן 65 כשלבש שמלה ירוקה מזעזעת, עטה איפור מוגזם וצעק את גרונו. הוא הצליח להפוך את זעפני מדמות חד מימדית של מורה שנואה לשיא הסדרה בתור יצור סאדיסטי וצבעוני כאחד, ולגמרי הדמות היחידה שהיתה ראויה לספין אוף.
הצבעוניות והגרוטסקיות די דחתה את קהל היעד הרצוי של הסדרה, בני נוער בגילם של הדמויות, ומשכה בעיקר ילדים שאהבו את הרעש והצלצולים (ובטח גם את הגניחות הרנדומליות). זה חבל, כי אחרי כמה פרקי הפתיחה שבוזבזו לאקספוזיציה מיותרת (כי כאמור, כולם ידעו מי זה אשר קילר), הסדרה הצליחה להתרחק מחומרי המקור והחלה למצוא את הקול שלה, וזה היה קול מוזר, חד ולרגעים גם חכם. כך למשל, הפרק "חייל מס' 1" המהווה פארודיה מעולה על ההוויה הצה"לית, ובאופן ספציפי הצבאיות הגברית/שברירית של האחים ברבש (טירונות). כסיום הטוויסט מגיע בסוף הפרק, יש אפילו קורטוב של סאטירה נדירה בסדרות נוער.
זבנג עומדת באופן מפתיע כרלוונטית גם כיום, לפחות בחלקים שלא כוללים רפרנסים מובהקים לניינטיז. הארכיטיפים המובהקים של פינק אמנם הקשו על הפיכתה לסדרה, אבל הפכו אותה ברגעים מסוימים לעל זמנית. הפמיניזם של סיון, למשל, הפך מאיזוטריה תל אביבית דאז לאחד מסמלי התקופה של היום ואפילו הדמות המיושנת של הרצל - סוג של סרט בורקס לייב - הופכת לחתרנית בזכות חתירה בלתי נפסקת תחת הסטיגמה, וכל זה מועבר באווירה פסיכודלית, כמו הזיה של מישהו שאכל אקסטה לא טובה ברייב טראנס. במחשבה שניה, די מדהים שהיה טריפ שכזה בטלוויזיה, וקצת עצוב שבנוף הטלוויזיוני של היום אין גוף שידור שיזרוק כל כך הרבה כסף על להלביש גבר מכובד בשמלה ירוקה מזעזעת ולתת לו לצעוק באופן כל כך צבעוני.