הזיכרון הקולקטיבי שלנו לגבי "שבט דב המערות" כולל סקס פרהיסטורי. כל מה שרציתם לדעת ולא העזתם לשאול על האדם הקדמון, כלומר החלקים שצונזרו מ"קיצור תולדות האנושות". אנחנו נוהגים להתרפק עליו כעל אחד מספרי הארוטיקה הראשונים שדגמנו, טקס חניכה לנעורים שבו גילינו, לראשונה, מה מתרחש אחרי הנשיקה בסוף הסרט. בניגוד לטלוויזיה וקולנוע שתמיד הגיעו עם מסגרת קשיחה יותר - זה לילדים, זה לא, לכו לחדר - בספרות אף אחד לא התערב לנו. היה לנו את החופש (והמזל) לגמוע עמודים על גבי עמודים נטולי פיקוח, בלי אף אחד שיציץ לנו מעל הכתף וימשטר לנו תכנים.
לא ציפיתי הרבה מהחזרה ל"שבט דה המערות", בטח לא אחרי ש"פרחים בעליית הגג" החריד אותי כאן במדור הקודם, אבל שני דברים הפתיעו אותי: 1. אין סקס בספר. זה ממש לא הבלאגן שאנחנו זוכרים ושמופיע בכלל בספרי ההמשך - "ציידי הממותות" ו"עמק הסוסים". למעשה, המאהב הרגיש יונדלאר כלל לא מופיע בספר הראשון, רק ברוד, האנס הדוחה. 2. עם סקס או בלעדיו, מדובר בספר נהדר וככל הנראה דיסטופיית היאנג אדולטס הראשונה.
"שבט דב המערות" נכתב על ידי הסופרת ג'יין מ. אואל ויצא בשנת 1983. הוא הראשון מבין חמישה ספרים שיצאו עד היום, האחרון ב-2011. אואל כבר בת 82, אבל היא מתכננת להוציא עוד ספר בסדרה. "שבט דב המערות" ויתר הספרים מתרחשים בסוף עידן הקרח ומתמקדים בעיילה - ילדה אנושית, הומו ספיינס, שמתייתמת מהוריה ומאומצת על ידי שבט ניאנדרטלי. דרך הסיפור שלה מתאר הרומן את התפתחות האנושות, עלייתו של ההומו ספיינס וסופו של האדם הניאנדרטלי. זה נשמע כבד, נכון, אבל מדובר ברומן כיפי, קליל, פמיניסטי וסוחף. וכן, ארוטי, פשוט לא הכרך הראשון. אל חשש, אחרי זה הכל כבר הופך ליובל נוח הררי של הסקס.
גם הסיפור של אואל עצמה די מדהים: היא נישאה בגיל 18 וילדה חמישה ילדים לפני גיל 25. היא מחוננת, חברה ב"מנסה", ועבדה בחברת טכנולוגיה מצליחה. בשלב מסוים היא פוטרה והחלה להתעניין בפרהיסטוריה - לקחה קורסים בנושא, נסעה לאתרים ארכיאולוגים, ישבה שנים עם מומחים ועברה קורסים בהישרדות, בניית מערות בקרח, סיתות אבני צור וכאלה. ואז, בגיל ארבעים, ללא שום השכלה פורמלית, היא ישבה וכתבה סדרת ספרים שגם מכרה עשרות מיליונים, וגם נחשבת למדויקת ומפורטת עד כדי כך שבמדינות שונות משתמשים בהם בתיכונים כחומרי לימוד על התקופה. במדינות דתיות, אגב, הספר הוחרם מאותן סיבות בדיוק - הוא לא ממש תומך בגישה הבריאתנית.
הספר עובד לסרט בכיכובה של דריל האנה בשנת 1986, שהיה כל כך גרוע עד שאואל תבעה את המפיקים (וזכתה). הכישלון מנע את עיבודם של יתר הספרים בסדרה, גם ניסיון להפוך אותו לסרט טלוויזיה ב-2015 לא יצא לפועל. אבל לכו תדעו, אולי פעם מישהו יצליח לגלם את האדם הקדמון וידידיו בלי ללכת פוּל ריטארד.
את עיילה אנחנו פוגשים לראשונה בגיל חמש, כשהיא מאבדת את שבטה ברעידת אדמה. לאחר כמה ימים של רעב ותקיפה של אריה מערות, היא מאבדת הכרה וגוססת על שפת נהר. למזלה, שבט ניאנדרטלי עובר באזור, מציל את חייה ומאמץ אותה. היא אמנם נראית שונה מהם ולטעמם מכוערת כי היא גבוהה, רזה, בלונדינית, תכולת עיניים ובגדול נראית כמו דוגמנית שטוענת בראיונות שהיא הייתה טומבוי, בעוד שהם נמוכים, עבים, שעירים, נטולי סנטר ומרוכזי גבינים. הם לא ממש יודעים מה לעשות אתה אבל מצרפים אותה לשבט, כנראה בגלל שהאינסטינקט האנושי להגן על גורים תופס אצל כל המינים. היא צריכה ללמוד את שפתם ומנהגיהם ולהשתלב במרחב הפטריאכלי הקשוח שבו תפקידיהן של נשים מוגדרים: הן חייבות לבשל, לשכב עם כל גבר שדורש מהן, להיות כנועות, צייתניות ואסור להן לצוד.
מהר מאוד אנחנו מגלים שעיילה מפותחת יותר מהשבט שאימץ אותה, גופנית ושכלית. היא יודעת לספור, המיומנויות שלה משוכללות יותר ויש לה יכולת אמיתית להמציא ולחשוב. כל מה שניאנדרטל יכול לעשות - ויש להודות שזה לא המון - היא יכולה לעשות טוב יותר. למרות האיסור החמור על נשים לצוד, היא מגלה יכולת מרשימה לציד בעזרת קלע ומטפחת אותה בסתר. היא לא מבינה למה מעמדה נמוך יותר למרות שהיא מסוגלת לבצע גם תפקידים נשיים וגם תפקידים גבריים, היא מתוארת בספר כסוג של סופר גירל, שילוב בין ליסבת' סלאנדר לגל גדות. למעשה זה סיפור התבגרות של נערה שמגלה את כוחותיה ומאפשרת לקוראות הצעירות להבין, דרכה, גם את שלהן.
למרות שעיילה מטופלת ואהובה יחסית, החיים בשבט מרגישים קצת כמו "סיפורה של שפחה". כשהיא מגורשת מהשבט וצריכה להסתדר לבדה, הם הופכים להיות קצת "משחקי הרעב". שתי דיסטופיות: אחת של הישרדות ואחת של דיכוי, לכי תבחרי. בגיל עשר נאנסת עיילה על ידי בנו של ראש השבט, ברוד הדוחה, ובגיל אחת עשרה היא יולדת את בנו. אף אחד לא יודע שזה בנו כי הקישור האוטומטי בין מין להריון ולידה לא היה קיים אז, השבט היה בטוח שהריון נוצר מרוחות טוטמים שמכניעות את האישה. ולכן, כשנולד ילד מעורב, חצי ניאנדרטל וחצי הומו ספיינס, הם בטוחים שהוא בעל מום. אחת הביקורות על אואל הגיעה מהתחום המחקרי, לפיו ניאנדרטליים והומו ספיינס הם שני מינים שונים שלא יכולים להתרבות. אבל כיום נוטים לחשוב שהיא דווקא צדקה (גם בזה) ובני תערובת היו די נפוצים. אגב, אחד הטרנדים הבולטים כיום הוא בדיקת DNA מפורטת שמגלה לנו את כל המוצאים של אבות אבותינו, ברבות מהן מתגלה 1%-4% של גנים ניאנדרטליים.
הספר מתאר בפירוט את אורחות חייהם של בני השבט, כך שאתם עלולים להיקלע להסברים על עיבוד עורות ואיתור צמחי מרפא. קצת מייבש לרגעים (אפשר גם לדלג על כמה חלקים אם לא דחוף לכם לדעת איך, בדיוק, על פני עשרים עמודים, צדים ממותה) אבל מרתק ברובו, מתמקד בדינמיקה בשבט ובהתפתחותה של עיילה ומתגלה לא רק כסיפור התבגרות של נערה, אלא סיפור ההתבגרות של האנושות. בקריאה שניה אמנם יש פחות בולבולים, אבל הרבה יותר פמיניזם והעצמה שמתאימים בול לימינו, לפוליטיקת זהויות ולמי טו, ההמשכים שלו כבר נוגעים באזורי הסקס פוזיטיב. הוא כיפי, טראשי, חכם וגם טומן בחובו אזהרה - מי שלא מתקדם וחותר לשוויון, סופו להיכחד.