בראן סטארק חזר בימים האחרונים לעמדת הקורבן. תשע שנים אחרי שהושלך מהחלון, שוב הוא מותקף שלא באשמתו; הוא רק קורבן להחלטה השנויה במחלוקת לגלגל אותו במעלה מלך למקום מושבו של המלך (או כפי שקראנו לו עד לפני כמה ימים: כס הברזל). בקרב על הכס בראן לא נחשב למועמד בכיר, וגם לא למועמד ראוי. דאינריז? הגיוני. ג'ון סנואו? מתבקש. סרסיי? הו, זו "משחקי הכס" שאנחנו אוהבים. סאנסה? מגיע לה. אריה? בחירה מושלמת. אבל בראן? למי אכפת מבראן?
אבל מבט לאחור - שמונה עונות מלאות לאחור - מזכיר שאלמלא בראן לא היתה "משחקי הכס". הוא הילד שהוציא את המשחקים האלו לדרך, כשהציץ ונפגע בתקרית המגדל עם האחים הקרובים מדי ג'יימי וסרסיי. איפה היינו היום אם בראן היה ילד ממושמע שמקשיב בקול אימו ומפסיק לטפס על חומות ווינטרפל? איפה היינו אם בראנדון סטארק לא היה הופך לבראן השבור?
סימנים ראשונים לחוסר היגיון
"משחקי הכס" נפתחה עם המהלכים הלבנים. הסצנה הראשונה מציגה שלושה מאנשי משמר הלילה יוצאים מטירת שחור וכעבור זמן קצר נתקלים במהלכים. זו בחירה מעניינת (שתואמת את סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח", עליה מבוססת "משחקי הכס") משום שבדיעבד המהלכים לא היו העניין המרכזי בסדרה. הם היו האיום הקיומי הגדול ביותר שהופיע בה, אבל "משחקי הכס" התעניינה יותר (כפי שהבהיר שמה) במאבק האנושי על המלוכה מאשר במאבק על החיים עצמם.
כבר בפתיחה הזו אפשר לראות סימן ראשון לבעיות ההיגיון הפנימי שילכו ויתעצמו לאורך העונות הבאות. ההיתקלות במהלכים מסתיימת עם שני מתים לאנושות - אחד מהם כרות ראש. היום אנו יודעים שהמהלכים מקימים לתחייה את המתים, ולכן הבחירה הראוותנית שלהם לכרות ראש נראית תמוה. למה שיעשו זאת? פשוט כי ראש מתגלגל מצטלם טוב. לא פחות מוזרה מכך היא העובדה שאחד מהסיירים מצליח להימלט בשלום מהמפגש למרות שנראה כי הוא עומד פנים אל פנים מול המהלכים הקטלניים. לא תופתעו לגלות שלא כך תיאר גר"ר מרטין את האמבוש בספר.
המזל שהאיר פנים לסייר מחזיק בקושי עד לסיום הכתוביות (פרט טריוויה: רק חמישה מבין 17 השחקנים שמופיעים בקרדיטים זכו להגיע בחיים לסיומה של הסדרה). הוא ברח מהמהלכים רק כדי ליפול לידיים של נד סטארק, שרואה בו עריק ממשמר הלילה. בתוך קצת יותר מעשר דקות "משחקי הכס" רושמת את עריפת הראש השנייה שלה ומבהירה מהי שיטת ההוצאה להורג החביבה על יוצריה (נחשו מי יאבד את הראש עוד לפני שהעונה הזו תסתיים). את משפט השדה מסיים נד בשיחה עם בראן, במהלכה הוא מסביר מדוע "האיש שחורץ את הדין צריך להניף את החרב" (הסדרה מפספסת כאן ולא מסבירה את כוונתו של נד לכך שזו לא הדרך המקובלת במעלה מלך, שם נעזרים בתליין מלכותי - אותו תליין שימלוק את ראשו). זו המסורת, הוא מסביר לבראן - האיש שבעוד שמונה עונות ישבור את המסורת, את הגלגל ואת הצופים.
בראן מתגלה כבר בפרק הראשון כגיבור מרכזי בסדרה - יותר מאריה ומסאנסה, למשל, והרבה יותר מרוב (על ריקון חבל להכביר מילים, הוא שולי מהרגע הראשון). הוא פותח את ההיכרות עם הסטארקים באימון כושל בחץ וקשת (כישורים שיתגלו מהר מאוד כמיותרים); מצטרף על פי הוראת אביו למשפט העריקות; מקפץ על החומות כדי לצפות בפמליית המלך רוברט; ולבסוף-מטפס אל החלון ממנו יושלך על ידי ג'יימי. בדרך הוא מקבל שיחות אישיות מג'ון (שמתפקד כחונך שלו), מנד, מקייטלין ואפילו מרוברט, שמנבא: "אתה תהיה חייל". דווקא המלך לא מזהה מלך כשהוא רואה אחד.
ברית הבריונים
ביקור המלך עומד במרכז הפרק. רוברט באראת'יאון מגיע לווינטרפל בעקבות מותו של ג'ון ארין, ימין המלך והגיס של קייטלין, ומבקש מנד למלא את מקום המנוח. בהמשך מתקבל בווינטרפל עורב בהול מאחותה של קייטלין, שטוען כי ג'ון לא מת ממחלה אלא נרצח וכי חיי המלך בסכנה. מייסטר לואין הוא המלומד שבחדר, אבל קייטלין חכמה ממנו. "הם רצחו את ימין המלך הקודם ועכשיו אתה רוצה שהוא ייקח את התפקיד?", היא שואלת את לואין בכעס. היא צודקת, כידוע, אבל אין עם מי לדבר. נד הוא איש של כבוד, ולסרב לבקשת המלך זו לא אופציה מבחינתו. לעשות את הדבר הנכון, גם אם המחיר האפשרי הוא מוות, זו מורשת נד אותה אימץ ג'ון בחום.
ג'ון עצמו מסומן כבר מההתחלה כממזר המודר של המשפחה, זה שאפילו לא מוזמן לארוחה החגיגית שנערכת לכבוד המלך, על פי הוראתה המכוערת של קייטלין (בספר, שוב, הרעיון סביר יותר: הוא מורשה להשתתף בארוחה אך לא לשבת עם המשפחה). ג'ון לא קורא לקייטלין "אמא" (היא אכן לא אימו), ולנד (אביו הביולוגי לכאורה) הוא קורא באחת הפעמים "לורד סטארק". כשג'ון מציל את גורי זאבת הבלהות ומציע לחלק אותם בין האחים, הוא לא מונה את עצמו עמם. "אני לא סטארק", הוא אומר לבראן, באמירה שלימים נבין כרמז עצום לזהותו האמיתית. רגע לאחר מכן מתגלה גור זאבים שישי, מופרד מהשגר במטאפורה עדינה כחרב ואלריאנית לג'ון עצמו. ת'יאון לועג לג'ון שזוכה בגור החלשלוש-אבל אנחנו כבר יודעים שזהו גוסט הראשון לשמו, ויצחק מי שיצחק אחרון, ת'יאון.
ת'יאון הוא שבוי מאושר וזחוח בווינטרפל - תזכורת לאיש שהיה לפני שרמזי בולטון שבר את רוחו והפך אותו לסחבה מסורסת. כאן הוא חניכו הנאמן של נד וחברו הטוב של רוב, ונראה שהשניים מיסדו ביניהם ברית בריונים תיכוניסטית שג'ון הממזר - נער עם לב טוב ושם רע - הוא קורבנה. ת'יאון מבהיר שהוא מקבל פקודות רק מנד, רוב לועג לג'ון ש"לא פגש נערה שאהב יותר מאשר את השיער שלו" (אמירה שראויה לעדכון: ג'ון עוד לא פגש נערה שאהב יותר מאשר את המצפון שלו). לא פלא שג'ון רוצה להסתלק למשמר הלילה. בזמן שכולם סובאים יין במשתה, ג'ון עומד בקור הווינטרפלי ומתאמן בחרב על בובת סמרטוטים. יום יבוא והאימונים הללו יהפכו אותו לגיבור המלחמה הכי גדול בווסטרוז.
ת'יאון ורוב המעצבנים הם כאין וכאפס לעומת ג'יימי השחצן. הוא נראה כמו כפילו של פרינס צ'ארמינג הנפוח מ"שרק". נדמה שגילוי העריות עם אחותו הוא פשוט הדבר הכי קרוב שמצא לצורך לשכב עם עצמו. כבר בחילופי דברים קצרים ולעגניים עם נד ברור שמדובר בנבל, ואם במקרה הרמז לא היה מספיק ברור מגיע סיומו האגדי של הפרק, עם השלכת בראן מהחלון במילים הנצחיות "הדברים שאני עושה למען אהבה". ג'יימי עבר את אחד המסעות המרתקים ב"משחקי הכס" והפך משמוק יהיר ואנוכי לאיש של כבוד שמצטרף לצבא ההגנה לווסטרוז. בפרק הפתיחה הוא מוכן להרוג למען האהבה; בסוף הסדרה הוא היה מוכן למות בשבילה.
ותמיד - בשבילה.
המלכה הרעה
סרסיי - אחת הדמויות המרתקת ב"משחקי הכס" - היא דמות שטחית למדי בפתיחת הסדרה. היא נראית כמו עוד שיבוט של המלכה הרעה מ"שלגיה": קרה, גאוותנית, אדנותית, לא מצליחה אפילו לזייף חביבות (כשהיא מחמיאה לסאנסה על יופייה ועל שמלתה ומבקשת ממנה לתפור גם לה שמלה. מסאנסה תקבלי מקסימום תכריכים). המוות של שלושת ילדיה - הדבר היחיד שחשוב בעיניה - הוא זה שיהפוך את סרסיי מקריקטורה של מלכה מרשעת למנוולת אמיתית ומורכבת, אבל כרגע הוא עוד רחוק והיא מסתפקת במבטים מתוסכלים ברוברט הבוגדני ובסקס של נחמה במגדל עם ג'יימי.
הדמות שעברה את המסלול הגדול ביותר בסדרה, כמעט מקצה לקצה, היא סאנסה. מי שסיימה את "משחקי הכס" כסטרונג אינדיפנדנט וומן החלה אותה כטרופי ווייף. בפרק הראשון היא עדיין נערה בת 13, נסיכה ענוגה ומפונקת שתולה עיניים כלות בנסיך ג'ופרי. היא נרגשת לשמוע שהמלך מייעד אותם זה לזו, ואומרת לקייטלין ש"זה כל מה שרציתי אי פעם". מי היה מאמין שהמלכה בצפון רצתה פעם להיות לא יותר מאשתו-של.
אריה, לעומת זאת, היתה אריה מהיום הראשון. היא סובלת בשיעורי הרקמה, ומעדיפה להפגין את כישורי הקליעה למטרה המושלמים שלה. בניגוד לאחותה, את תשומת הלב של אריה לא מושכים בני המלוכה המפונפנים שבפמליה אלא דווקא המקוללים בה: ההאונד המצולק (מבט ראשון שיתפתח למערכת היחסים הכי מוצלחת בסדרה) וטיריון המצומק.
אלא שטיריון כלל לא נמצא בפרמיירה המלכותית. בזמן שהמשלחת מגיעה לווינטרפל, הוא כבר מבלה בבית זונות ומבסס את דמותו כחובב סקס בתשלום (ג'יימי, בתפקיד הסרסור, מזרים חבורת נערות למיטתו), יין ("כמה הוא כבר יכול לשתות, אדם בשיעור קומה כשלו?", תוהה קייטלין) וספרים. זה טיריון נהנתן ומשועשע, רחוק מהגבר החבול והמיוסר שהושלך שוב ושוב לתאי כלא ולמשפטי מיתה; וזה טיריון שמביט מהצד (עדיף ממיטת הבורדל או מבר היין) על הפוליטיקה הווסטרוזית, רחוק מהאיש שהפך לוחש למלכים ושכנע את אצילי היבשת לבנות עולם טוב יותר.
אבל כבר כאן אפשר לראות את מה שיהפוך את טיריון כמעט מיד לחביב הקהל: איש מבריק, שנון, מצחיק באורח נדיר בסדרה-וגם טרגי. "כל הגמדים הם ממזרים בעיני אביהם", הוא אומר לג'ון, משפט חכם וצובט לב שחושף לא רק את הציניות הטבועה בלאניסטר הקטן אלא גם את הגורל האומלל שלו, שונה כל כך מחיי הזוהר של אחיו קוטל המלך ואחותו המלכה.
טיריון פותח כאן במסורת של ציטוטים אלמותיים שהיו צריכים להיכנס ל"שיר של אש ושל קרח" אם המחבר לא היה גרנד מייסטר אברוז הגמדופוב. מי שיהיה לימים יועצם הבכיר של שני המלכים מעניק כאן גם עצה ראשונה: "לעולם אל תשכח מי אתה", הוא אומר לג'ון, "העולם לא ישכח. לבש את זה כמו שריון - ואף אחד לא יוכל לפגוע בך". המשפט הזה הולם, כמובן, את טיריון הנלעג, שמכונה כאן "שימדון" בפי כל (כינוי שהלך ונכחד כמעט לגמרי בחלוף הזמן עד שובו בפרק האחרון-ודווקא בפי טיריון עצמו). אבל המשפט הזה מעניין יותר דווקא משום שהוא נאמר לג'ון, נער שחושב שהוא יודע מי הוא-ממזר (והעולם אכן לא נותן לו לשכוח זאת); אבל למעשה - הנה זה מגיע - לא יודע כלום.
ג'ון יצא עם העצה הזו למשמר הלילה, המקום שמקבל ממזרים כמוהו בלי להרים גבה ובלי לדחוק אותם משולחן ארוחת הערב. דווקא שם הוא ימצא את מותו. היינו צריכים לדעת כבר אז לא להקשיב לעצות של טיריון.
הנבל שפספסנו
קו העלילה השני של הפרק מתרחש הרחק משם, באסוס, שם דאינריז טארגאריין הצעירה (אם כי פחות צעירה מאשר בספרים, שם היא רק בת 13) עומדת להינשא בכפייה לח'אל דרוגו. חתונת השניים היא חתונה אדומה עוד לפני שידענו שיש דבר כזה ("חתונה דות'ראקית עם פחות משלושה הרוגים נחשבת לעסק משעמם", מסביר הפטרון-שדכן איליריו), וכמו חלקים אחרים בפרק-גם היא גדושה בחזות נשיים חשופים (אלמנט ש"משחקי הכס" הלכה וצמצמה לאורך השנים, אבל כאן מופיע במלוא הדרו - כולל החזה של אמיליה קלארק, שלימים סירבה להמשיך להתפשט בסדרה). החתונה היא אירוע מכונן כפול: כאן נולד הקשר המסובך והמקסים בין דאני לג'ורה; וכאן מקבלת דאני את מתנת החתונה הטובה בכל הזמנים - ביצי דרקונים (שנחשבות באותו רגע לפריט עיצובי נחמד לאוהל). עוד בסל המתנות: ספרים על שבע המלכות מג'ורה-מחווה סמלית בסדרה שהסתיימה עם מלך שנבחר על בסיס הטיקט התמוה "יש לו סיפור טוב".
דאני רוצה לחזור הביתה, אבל מי בכלל שואל אותה. בטח לא אחיה וייסריז, דמות קצרת ימים שגורמת לג'ופרי להיראות כמו מהטמה גנדי. וייסריז לא ישרוד מעבר לפרק השישי, וחבל; נראה שאיבדנו נבל בסדר גודל חריג אפילו ב"משחקי הכס", מישהו שמשלב את האופורטוניזם של ליטלפינגר והאכזריות של רמזי-ועושה את זה בתוך המשפחה עם טוויסט פרטי של קריפיות מעוררת חלחלה. וייסריז, שמייעד את עצמו לשבת על כס הברזל כנציג משפחת טארגאריין המנושלת, מבקש להתחמש בצבא הדות'ראקים - ולשם כך הוא מציע להשיא את אחותו לח'אל. "להשיא" זו מילה עדינה מדי; מבחינת וייסריז, כל הדות'ראקים-וסוסיהם, כפי שהוא מקפיד להדגיש-יכולים לאנוס את אחותו.
לאור הגורל שמייעד לה וייסריז, דאני יכולה אולי להתנחם בעובדה ש"רק" הח'אל אונס אותה. זו סצנה מזעזעת, אף על פי שלא נראה בה דבר מלבד דמעותיה של הנערה המבוהלת שכורעת כחיה בפני הח'אל. דרוגו מכיר רק את המילה "לא" בשפת העם המדוברת-אבל דאני אפילו לא מסוגלת להוציא אותה מפיה. בעוד ארבע עונות רבים מצופי "משחקי הכס" יזדעזעו כשרמזי יאנוס את סאנסה, ואני אשאל את מה שאני שואל שוב היום בעודי מביט במסך בפנים מכורכמות: איפה הייתם כשאנסו את דאני?
דאני, כידוע, תתרומם. היא עוד תתאהב בדרוגו (באחד מפיתולי העלילה הבעייתיים ב"משחקי הכס", שבעצם מציג קורבן תקיפה מינית מתאהבת באנס שלה), תגדל דרקונים, תשחרר את אסוס, תחצה את הים הצר, תצרף לשמה חצי תריסר תארים ולבסוף תאבד את שפיותה ותהפוך לרוצחת המונים מטורפת. אבל כאן, ברגעיה הראשונים בסדרה, היא עדיין נערה קטנה ואומללה, מחוצה בין אח שמסרסר בה ובעל שאונס אותה. אם איבדתם כל חמלה כלפי דאני בעקבות הג'נוסייד במעלה מלך, צפו שוב בפרק הראשון ותזכרו מאיפה היא הגיעה.
ובכלל, לכל מי שאיבד אמון ב"משחקי הכס" בעונה האחרונה-בין אם הוא חתם על העצומה הקוראת להדחת היוצרים ובין אם לא-כדאי לחזור ולהביט בה ברגעיה הראשונים, בימיה היפים והמבטיחים. טיריון צודק - זה באמת היה סיפור טוב.