אני לא זוכרת יותר מדי מכל ספרי "אל עצמי" שקראתי כילדה. כלומר, קראתי את "אל עצמי" ואז את כל ספרי ציון, ואז גם את ספרי בתיה, ואז גם את ספרי ניר שרוני. מדובר ביקום, לא פחות. יש את מארוול, יש את די. סי ויש את גלילה רון פדר. בתיה, ציון וניר שרוני הם האוונג'רס של ילד הניינטיז-אייטיז הישראלי הממוצע.

אבל אנחנו כאן בשביל "אל עצמי", הוא היחידי שקראתי מחדש כי יש גבול. אתם בטח זוכרים אבל נתקצר בכל זאת: ציון כהן הוא ילד מזרחי, יליד מרוקו, בן עשר מבית שאן. הוא בן למשפחה הרוסה, שמאומץ על ידי משפחת שרוני האשכנזית מחיפה והופך, בעל כורחו, לחצי אח לניר שרוני (שבהמשך, כאמור, מקבל גם הוא סדרת ספרים משלו). "אל עצמי" פורסם בהמשכים בשנת 1974 בעיתון "הארץ שלנו", הוא יצא לאור כספר בשנת 1975, ובשנת 1988 נעשה על פיו סרט בכיכובם של אריק אוחנה כציון ורועי בר נתן כניר שרוני, בְלוּק שהוא יעדיף לשכוח. את שיר הנושא של הסרט מבצע המוזיקאי מיכה ביטון, שדמותו של ציון מבוססת, חלקית, עליו. הוא אחד מילדי האומנה שהגיעו אל גלילה רון פדר לאורך השנים.

למרות הקשיים הלא מעטים של ציון, בהמשך הסדרה הוא מתגבר על הרקע הקשה והבית ההרוס שלו והופך לטייס, הדרך הישראלית לסמן הצלחה. כזכור, בני נוער המשיכו להתגבר על מצוקותיהם בספריה של רון פדר. דור שלם של ילדים למד להיזהר מסמים מהספר "מסטול", מאלכוהול מהספר "מקפיצים טקילה" ומהריון לא מתוכנן מספרה "בחינת בגרות" שאף אחד לא קרא אבל ראינו את הסרט עם דן תורן.

האם "אל עצמי" עובד היום? תראו, כל מה שגלילה רון פדר כותבת עובד. היא קריאה וסוחפת ולא ברור איך בילדותנו חשבנו שיש שם איזושהי תחרות עם סמדר שיר כי באמת שאלו לא כוחות. רון פדר גם משתמשת בספרים על מנת להעביר ביקורת על פערים בחברה בין אשכנזים למזרחים, היא עוקצת את הסנוביות והאליטיזם הלא מודע של אנשי החינוך המודעים הנאורים (גברת צילה שרוני, האם המאמצת, לא מסוגלת להגיע לכל החלטה חינוכית בלי להיעזר בספר פסיכולוגיה) ובכלל, ציון מעוצב כילד קסום, נבון ומתוק בעוד ניר שרוני מעוצב כנזלת. ציון הוא ילד מהמם וניר שרוני הוא חנון מעצבן ועשיר שיגדל להיות נער מהסרט "שש פעמים".

ועדיין, כמקובל בטקסט שנכתב בתחילת שנות השבעים, הוא גזעני לאללה. לא בכוונה, לא במודעות, אבל גזעני. זה חוזר לכל אורך הטקסט, בואו נתעכב על פסקה אחת לדוגמה:

"אני רוצה להסביר משהו: זה לא כל כך פשוט לגור אצל משפחה אומנת. בהתחלה לא ידעתי את החוקים שלהם, כל חמש דקות כעסו עליי. אבל מה אני אשם? מהיכן לי לדעת ששיניים מצחצחים פעמיים ביום? וידיים נוטלים גם לפני האוכל וגם אחרי האוכל, וסכין מחזיקים ביד שמאל ומזלג ביד ימין? אצל סבתא בבית שאן בכלל לא השתמשתי בסכין. אכלתי איך שרציתי. ואף אחד לא אמר לי כל הזמן: תסגור את הפה! תסגור את הפה!"

נו באמת. גם ההורים שלי עלו ממרוקו. אם ציון הוא יליד 1965, הם נולדו פחות או יותר עשור לפניו. ועם זאת, כמה מפתיע, הם היו מודעים לכך שנהוג לאכול בפה סגור, לצחצח שיניים בוקר וערב ואפילו, לא ייאמן, לאכול בסכין ומזלג. אנשים הגיעו ממרוקו, לא ממערה. ציון מתלונן הרבה על כך שביתו בבית שאן מלוכלך בעוד בית משפחת שרוני נקי, ציון מגיע ממה שהיה נהוג לכנות פעם "בית הרוס", אז אמו עשתה מלא ילדים ואז התחתנה עם גבר אחר והם נוהגים לשחק קלפים בעוד הילדים מפוזרים אצל סבתא ובבתי אומנה או פנימיות. עכשיו, ברור שהדברים האלו קיימים. וסבבה, רקע קשה קיים יותר אצל מזרחים (חוץ מהבית המלוכלך) בגלל אפליה ממוסדת של שנים, פערים כלכליים, הון בין דורי, לא חסר. אבל ספר שמצליח בכזה אופן והופך לקלאסיקה על זמנית, על הדרך גם מזיק כי הוא מנציח ומקבע סטריאוטיפים שנשארו איתנו מאז.

מצד אחד, רון פדר מעבירה ביקורת על צילה שרוני ושכנתה גברת בלומפילד שמדברות על איך עדיין לא "תרבתו" אותם ("אותם"), ומצד שני כל היחס של רון פדר עצמה לציון מריח מאוריינטליזם והתפעלות מהפרא האציל. כמובן שכשציון מדמיין לעצמו את האמא שהיה רוצה, "היו לה שיערות של זהב, עיניים כחולות, עור לבן לבן...". עכשיו, גלילה רון פדר בטוחה שהיא נאורה בשיגעון ואין ספק שהיא באמת, בלב, היא אשת חינוך שמנסה להילחם בפערים ובאפליה, אבל על הדרך כל הגזענות הלא מודעת יוצאת, ובשנת 1975 היא גם הייתה די מקובלת.אל עצמי

גלילה רון פדר היא סופרת ילדים ונוער נהדרת, על אף האנכרוניזם והדידקטיות וחוסר המודעות. לא הייתי מונעת מאף ילד לקרוא ספרים שלה, גם לא את "אל עצמי" אם הוא מתעקש. אבל כן עדיף להיות ערוכים לכך שבניגוד ל"ג'ינג'י", נגיד, יש שם אי אלו עיוותים שכדאי לתקן, להסביר באילו אופנים הטקסט הזה בעייתי, להדגיש שמזרחים תמיד צחצחו שיניים ושלהיות גזען זה מעפן כמעט כמו להיות ניר שרוני.