אחרי סיקור אינטנסיבי, מעיק, מתיש, כמעט לא מהנה, מייאש ומדכדכך לפרקים, של תעמולת הבחירות הנוכחית והדוחה, בואו ננסה לבחון אחת מפעם. ממש פעם. לפני 35 שנים, ב-1984, כשהכל היה קסום, מנומס, אדיב וערכי. סתם נו, האמת שהכל היה נורא ומשעמם כמעט באותה המידה. ולא, התשדירים של 1984 לא עומדים במבחן הזמן. אבל זה בסדר, גם התשדירים של 2019 לא, הכל מגוחך בזמן אמת.
הקרב. הליכוד מול המערך. בראש המערך עמד פרס, אז אדם צעיר ומלא און כבן תשעים. בראש הליכוד - יצחק שמיר, אדם משופם שלווה בפמליית בדיחות גמדים וגבינים. התוצאות: פרס ביתרון קל שלא הספיק להרכבת ממשלה, מה שהסתיים בממשלת אחדות עם רוטציה בין פרס לשמיר. הסלוגנים: פומפוזיים ומלאי פאתוס יותר מאי פעם, "העם רוצה ליכוד" מול "המערך הוא התקווה היחידה", שלוו בג'ינגלים כעורים ולא קליטים.
המתים. פרס (עוד לפני הממלכתיות הנשיאותית). שרון (שלפני הפאזה האהיבה הוצד בתשדירי המערך כשקרן מיוזע שגרר אותנו למלחמה). רבין (חתיך במונחי אייטיז). ספי ריבלין (כריזמטי לסוגו). ישראל פוליאקוב (מתוק). יצחק שמיר. רגע, יצחק שמיר מת? אה כן, ב-2012. לא היה מפליא לגלות שנפטר עשרים שנה לפני כן, או שעדיין חי. איש לא זוכר את מותו של יצחק שמיר. אבל אחד אחד הם מופיעים על המסך, דמויות מרכזיות בחיינו לפרק זמן לא מבוטל, היו ואינם. וזה לא יאמן. לא רק שכל כך הרבה אנשים מתו בשלושים וחמש שנים, אלא ששלושים וחמש שנים אנחנו עדיין מתווכחים על אותו חרא.
הנשים. זאת הייתה ממשלה בלי אף אישה שכיהנה כשרה. אבל אל חשש, את תשדירי הבחירות הציגו נשים! את אלו של הליכוד - אישה מזרחית, את אלו של המערך - אשכנזיה. נערות גלגל. עפרה נגד ירדנה. שתיהן בקולות צלטפים ונעימים ועם ר' מתגלגלת. הן העבירו אותנו ברכות לגברים החשובים שישאו את דבריהם.
אה, ומדי פעם גם הן ראיינו אותם. ואם התעצבנתם על ראיונות לקקניים לשרה נתניהו והתגעגעתם לימים שבהם אנשים לא התביישו לשאול את השאלות הקשות באמת, שתדעו שהשאלה הכי נשכנית בראיון עם פרס הייתה "יש איזה כיסא מיוחד בבית שהוא הכיסא שלך?". גם ב-1984 וגם ב-2019, החנף הוא אותו חנף.
השיער. וואו. וואו. וואו. איזה יופי. אפרו, ג'ופרו, סבכי ערווה מפוארים על ראשי נשים וגברים, כרבולות לא ממושטרות ולא מרוסנות, נפח פארה פוסטי, תספורות מאלט לנשים ולגברים, בלוריות ענק. תלתלים על גבי תלתלים, כמו שאלוהים והמזרח התיכון רצו שיהיו לנו.
האיטיות. אלוהים אדירים, איזה שעמום. פוליטיקאים מברברים את עצמם לדעת, לוקחים את הזמן, חוככים ארוכות בדעתם, מביטים אל האופק, מזדחלים אל עבר הפואנטה, נושאים את דבריהם באיטיות, על סף האיות. איך סבלנו את זה פעם? אנחנו בקושי שורדים סרטונים של דקה וחצי של בנט חונק יונה בכיכר רבין, איך האזנו ל-14 דקות של משנתו הבטחונית של פרס? העימות בין פרס ושמיר נראה כמו תחרות בספיישל אולימפיקס של החלזונות שהמנצח בו הוא זה שלוקח את הפאוזה הכי ארוכה.
הפרזנטורים. מערך: הגשש החיוור, האם חיקוייהם המלעיגים על מצביעי ליכוד, כלומר חיקויי מזרחיים, היו עוברים היו? ליכוד: ספי ריבלין, שמנאץ את שמעון פרץ בדרמטיות, ונשמע הכי קרוב ש-1984 יכלה להציע לפוסט של יאיר נתניהו (דקה 22). אה, וליסה פרץ כמובן, אז כילדה רהוטה ואקספרסיבית מקרית שמונה, שאכלה את המסך עם כל הדרמה, המימיקה והכריזמה שלא ייאמן שבוזבזו על עולם העיתונות.
הקרינג'יות. הצצה לחייו של סגן שר הבינוי והשיכון משה קצב. מי חשב, באותם ימים תמימים, שעוד נכונה לו כזאת קריירה מזהירה בתחום האונס?
הגזענות. מפלגת כך נכנסה לממשלה ב-1984, ובבחירות שלאחר מכן נפסלה מהתמודדות על בסיס גזענות. סרטון התעמולה שלהם, כולו באנגלית, די מדהים. ההמלצה הגורפת היא לגרש את כל הערבים (עשר שנים לאחר מכן, ב-1994, חבר התנועה ברוך גולדשטיין יבצע את הטבח במערת המכפלה), מפאת הטרור והעובדה שסרסורים ערבים מדרדרים נשים יהודיות לזנות. באופן מרהיב, כל החלק הזה של הסרטון מקוריין על רקע שירה של וויטני יוסטון "Ain't it shocking what love can do".
ההשתלחות. האם מערכת הבחירות היום אכזרית יותר? כנראה שכן. גם כי הורדנו נימוס, וגם כי הכל נשמע יותר ערכי ואדיב עם ר' מתגלגלת ובלי טוקבקיסטים. אבל כנראה שמערכת בחירות, מטבעה, תמיד תהיה דוחה ומשעממת. קמפיינים שליליים תמיד יהיו, גם פרזנטורים סלבס וגם לתת מיקרופון לאנשים ה"קטנים" מהפריפריה ולשכוח מהם דקה אחרי הבחירות. מה שבטוח זה שגם אז וגם היום הכל היה מטומטם, פשוט קצת יותר לאט, יותר משעמם ועם שיער מדהים.