הבעיה עם "מציאות נושכת", שהייתה נכונה גם כשיצא ב-1994 וגם בראשית 2019, היא שמי שמסיימת לצפות בו אומרת "כן. השיער של וינונה ריידר. כזאת תספורת אני צריכה, אני לגמרי יכולה טו פול איט אוף". ורובנו לא. מן תספורת חצי קצרה חצי קארה שנראית מדהים בעולם של שיער חלק ללא קירזולי לחות. כמובן שהפרצוף של וינונה ריידר גם מסייע שם. אמנם בשנים האחרונות ראינו אותה בעיקר כאם הדהויה והסובלת ב"סטריינג'ר ת'ינגס", אבל רובנו זוכרים שבנקודה מסוימת בזמן היא באמת הייתה האדם הכי יפה ומגניב בעולם.
מה צפייה חוזרת ב"מציאות נושכת" תעשה לניצולי ניינטיז? וואו, אין סוף סוגי רטט. הבגדים, הפסקול, רפרורים ל- MTV ולכל דבר ניינטיזי בסביבה, חדי העין אפילו יבחינו בקמאו של סולן להקת "סול אסיילום", ההוא מהקליפ עם הילדים הנעדרים שחרך באותה התקופה את MTV. איך אהבנו. הצפייה בו תעשה לכם דברים נעימים כמו חשק ללכת לגאפ, לקנות נעלי פלטפורמה ולשבת לראות את "סינגלס" (המתחרה של "ריאליטי בייטס" בקטגוריית סרט הניינטיז לבני עשרים פלוס), ואז את "רדיו חזק". אבל גם בני עשרים, עוללי דור Z שלא שמעו על ליסה לואב, יעופו על הסרט וחמור מכך - יזדהו.
וינונה ריידר היא לליינה בת ה-23, בוגרת קולג' טרייה שגרה עם חבריה בדירת שותפים ומנסה לעשות סרט דוקו. עליהם. כי אין לה תחומי עניין. גרפולו היא ויקי, חברתה הפעילה מינית שאולי יש לה איידס אבל לא באמת (פלוס דיון חמוד על "אני אהיה הדמות עם האיידס ב'מלרוז פלייס'"). טרוי, אית'ן הוק חתיך רצח ולא מקולח, הוא המוזיקאי הדושבאג, הוונאבי פילוסוף הבלתי נסבל שמשחק בליבה. יש גם את החבר ההומו הסמלי שלא מדבר אבל הוא שם והוא הומו, ואת בן סטילר (שגם ביים את הסרט!) בתור מייקל, היאפי הפוץ והנחמד שמאוהב בווינונה ריידר, אבל כולנו רצינו שהיא תהיה עם אית'ן הוק כי הוא חתיך יותר וכי שנות העשרים מוקדשות, באופן מסורתי, לגברים מתעללים רגשית.
הסרט כיפי, ועובד, ומתוק, והמוזיקה עדיין אדירה. חלק מהדיאלוגים כבר מרגישים קצת משומשים - בעיקר אלו שקשורים לטרוי וכוללים משפטים על כמה שהוא מורכב ודפוק ואיזה חרא זה תרבות הצריכה - אבל עדיין תתענגו עליו. הוא מרגיש כמו קפסולת זמן מושלמת, תסריטאית, עיצובית, מוזיקלית, גם אם כקומדיה רומנטית הוא נראה היום קצת פחות אטרקטיבי, בעיקר בגלל של-לליינה, שצריכה לבחור בין טרוי למייקל, מגיע יותר משניהם. הם לא עוברים.
הגילוי הבאמת מרתק הוא שלמרות שהסרט הזה הוא סוג של עבודת סיכום על דור האיקס, הוא בעיקר מזכיר את "בנות", הסמינריון של לינה דנהאם על דור ה-Y. אית'ן הוק הוא אדם מ"בנות", הדושבאג שקשה לו עם מחויבות. ריידר היא לליינה, כלומר האנה מ"בנות", שמבקשת כסף מההורים שלה ורוצה לעשות דוקו על החברים שלה שמסמלים את הדור, שזה בעצם להגיד "אני קולו של דור". ובסדר, כולם מעשנים שם סיגריות כל הזמן והמילה "ריטארד" נאמרת מספר פעמים, שני אלו לא היו קורים היום.
בעצם, היום בחיים גם לא היו מלהקים מישהי כמו וינונה ריידר לתפקיד ראשי בסרט או סדרת מילניאלז, אבל שותפתה לדירה, ויקי בתפקיד ג'נין גרפולו - שמנמנה, חובבת שמלות וינטג', מספרת בדיחות כל היום כדי להסוות חרדה? היא בפנים לגמרי. וינונה הייתה מלוהקת לתפקיד מארני. וכן, "בנות" גם אכזרית ומורכבת הרבה יותר, אמיצה יותר, מעצבנת יותר ומתוקה הרבה הרבה פחות, אבל הבסיס, המצע, תחושת הקיום האבוד, חיפוש המשמעות והקושי הכלכלי, זהים לחלוטין.
אבל איך זה הגיוני? הרי בשנים האחרונות אנחנו עסוקים כל כך בהבדלים בין דור האיקס למילניאלז, בגדול יצרנו פה הפרדה כמעט גזעית בין הדורות, אז למה הכל נראה אותו הדבר בדיוק? איך גם פה יש אנשים יצירתיים עם חלומות גדולים שלא בטוח שיגשימו, עוני, חיבה לאירוניה ולרפלקסיה, מודעות עצמית, קושי להתמיד בעבודה וההבנה שגם אין ממש למה? ויכול להיות שאפשר לצאת מהסרט עם איזו הבנה נעימה שעזבו אתכם מהקיטלוג הדורי הזה כי במציאות עצמה, בכל דור ודור, אנשים צעירים הם פשוט אנשים צעירים.