בשבוע הבא יעלה הרימייק ל"אלאדין" מ-1992, אחד מסרטי דיסני הגדולים בכל הזמנים. הוא ילך בדרכו של כל חידוש לייב אקשן, כלומר יהיה ארוך יותר, חשוך יותר ובלתי נסבל. בדיוק כמו שקרה ל"דמבו" לא מזמן ויקרה ל"מלך האריות" ביולי הקרוב. את "אלאדין" החדש יביים גיא ריצ'י, ואת תפקיד הג'יני יגלם וויל סמית', שינסה להכנס לנעליו ההיפראקטיביות של רובין וויליאמס המנוח מהסרט המקורי.
ומוכרחים רגע אחד, לפני שנעבור ל"אלאדין" המקורי, לתהות מה הערך של כל זה. לפי הטריילר הסרט עומד להיות הרבה פחות מרשים, מצחיק ומהנה. נדמה גם שהוא ממש משוחזר שוט אחרי שוט, ואז איכשהו מוסיפים לו ארבעים דקות כדי להצדיק את הזינוק במחירי הכרטיסים. נכון שאמצעי המבע התקדמו והכל השתכלל ואפשר לעשות דברים מדהימים עם מחשב, אבל בהנחה שלאיש לא באמת דחוף לצפות בתהלוכת פילים ממוחשבים במקום מצוירים, אין כאן דבר מלבד גרידיות של אולפנים שיושבים עם סטופר כדי לבדוק מתי עברו כבר מספיק שנים ואפשר למחזר הצלחה.
אין בזה צורך בעיקר בגלל שסרטי דיסני מזדקנים יפה. גם כשהם איומים כמו "דמבו" מ-1941, הם עדיין נראים טוב באנימציה. גם "אלאדין" המקורי, שאותו ראיתי השבוע פעמיים - פעם אחת בעברית עם בני ופעם אחת באנגלית עם עצמי - מחזיק נהדר. אבל בניגוד ל"בת הים הקטנה", שבו הדיבוב משתווה למקור (אם לא מתעלה עליו), את "אלאדין" באמת שעדיף לראות באנגלית. רובין וויליאמס מוחלף בטוביה צפיר, ככל הנראה תוצאה של ישיבת דיבוב שבה נאמר המשפט "טוביה צפיר הוא הרובין וויליאמס הישראלי!" וזה לא מספיק טוב. להגנתו של צפיר, הסרט הזה כל כך מתבסס ובנוי על וויליאמס, שאילתר חלקים עצומים ממנו, שמראש לא היה לו סיכוי. גם הפספוס של אחד הסייד קיקים היפים בכל הזמנים - יאגו התוכי של ג'אפר, בדיבוב גילברט גוטפריד, הוא על סף הבלתי נסלח.
רובין וויליאמס הוא הוריקן, הוא משתולל בסרט באופנים שבכלל לא זכרתי ושבניגוד לילדותי - הצליחו קצת להתיש אותי הפעם. זה מצחיק, אבל גם מלווה בארגזים של משחקי מילים, מבטאים, חיקויי ניינטיז (שוורצנגר וניקולסון), רפרנסים פופיים שהתיישנו והכל מהיר ובמחווה אחת גדולה להופעות סטנדאפ תזזיתיות משנות התשעים. יהיה מעניין לראות את זה משוחזר אצל וויל סמית', בעידן שבו מחווה להופעת סטנדאפ כוללת לעמוד על הבמה בשתיקה במשך חצי דקה, להיאנח, ואז לספר באיטיות ועם המון פאוזות סיפור שכולל מבוכה ומתח בין גזעי.
את הסיפור אתם כבר מכירים: אלאדין הוא נער עני, יסמין היא נסיכה מתוסכלת שחייבים למצוא לה נסיך להתחתן איתו עד יום הולדתה ה-16. ג'אפר, יועצו הרשע של הסולטן מחפש מנורת קסמים שמי שישפשף אותה יקבל שלוש משאלות מג'יני. המנורה נופלת לידיו של אלאדין, שמאוהב בנסיכה, הג'יני הופך אותו לנסיך והוא ויסמין טסים על שטיח מעופף בשירת "עולם חדש".
הסרט הכיר לנו, לראשונה, נסיכת דיסני מזרח תיכונית. היא אמנם עדיין הייתה רזה מאוד ועם שיער גולש ועיניים גדולות מדי, אבל היא הייתה כהה ולא לבשה שמלה אלא שרוואל תכלת, שלווה בחולצת בטן ומתניים דקים מדי. מעין גרסת בטא לקים קרדשיאן. העיצוב הזה היה מכוון לגמרי וכשהסרט יצא, הוא שווק באגרסיביות בקרב האוכלוסיה הלטינית והשחורה, זו הייתה נסיכת דיסני הראשונה ששווקה לילדות שאינן לבנות. שזה יפה, אבל עדיין יש עם הסרט בעיות שעוררו לא מעט ביקורת - הוא היה מלא בסטריאוטיפיים מעורבבים על ערבים פראיים ועל מבטאים. יותר משזו הייתה גזענות, זו הייתה בעיקר עצלות. אף אחד לא טרח לבדוק מה זה ערבי, ונתן את הפנטזיה האוריינטליסטית מהראש שלו על מזרח תיכון/צפון אפריקה/אסיה/הודו וכל מה שעלה בראש. כל הדמויות הרעות בסרט היו בעלות מבטא ערבי, ואילו לטובות היה מבטא אמריקאי. אבל גם דיוני הרשת שמציינים את האספקטים האלו של הסרט, מסכימים שמעלותיו עולות על חסרונותיו, שהוא עדיין נוסטלגיה מהממת ויפה ומהנה, לא משנה כמה woke אתה.
עוד עניין שבולט בסרט כיום הוא המעמד, היכולת לשנות את גורלך, האפשרות למוביליות חברתית וליציאה ממעגל העוני. אלאדין הוא גנב עני, ואין לו שום אפשרות לשנות את זה, הדרך היחידה לשפר את מצבו היא ג'יני שיתן לו משאלות. בסוף הסרט אביה של יסמין, הסולטן, משנה את החוק על מנת שהיא תוכל להתחתן עם פשוט עם ולא רק עם נסיך, מה שמהווה הבטחה עתידית לאיזו אפשרות לשינוי חברתי, אבל עדיין המסר מתאים למילניאליות המיואשת - עני? תצטרך נס, חביבי. זה מאוד לא אמריקאי, אבל זאת העלילה בסיפור המקורי על אלאדין, מתוך "אלף לילה ולילה". ב"בת הים הקטנה" שינו את זה - אריאל לא הופכת לקצף גלים אלא מקבלת את קולה בחזרה ונישאת לנסיך, אבל כאן לא טרחו על הניואנסים.
"אלאדין" הוא סרט אדיר שמחזיק גם היום. כמעט כמו "בת הים הקטנה" (מהישנים) וברמת ה"מואנה" (מהדור החדש). הוא כיפי, מצחיק וסוחף, עם פסקול מהמם. אולי זה בזכות רובין וויליאמס, או שזה היה מאפיין כללי של דיסני בניינטיז - הוא מלא בלב ובנשמה. מומלץ לצפות בו לפחות פעמיים, באנגלית, לפני שמקבלים את הדין ועוברים לוויל סמית'.