גם השנה הארגון החברתי ZE ZE מארגן את אירועי "אנשים שבדרך כלל לא מרצים" הנותנים במה לדוברים לא קונבנציונליים (נהג מונית, צלם חתונות או פקחית חניה) , "מתוך אמונה שלסיפור אנושי טוב יש את הכוח לשבור סטיגמות ולייצר שינוי תודעתי". האירוע, שיתקיים ב-26 בינואר בהאנגר 11 בתל אביב, יכלול שבע הרצאות בפורמט של כעשר דקות להרצאה. תפסנו לשיחה את לין לאור, יסמין וניר כהן, נציגי סגל המרצים הנוכחי, כדי לקבל טעימה מההרצאות המתוכננות השנה.
לין לאור
מאז שלין לאור (27) זוכרת את עצמה, היא הייתה "שמנמנה". "כשהייתי צעירה לא חשבתי שזה לא בסדר", היא מספרת. "חשבתי שיש כל מיני סוגים של נשים ואנשים. רק בגיל 16, כשהחלטתי שאני רוצה להיות שחקנית, הבנתי שבעיני אנשים זה נתפס כבעייתי. אז התחלתי להילחם. נתקלתי בכל סוגי המשברים, הדיאטות, והעינויים העצמיים, עד שהבנתי שאין אופציה אחרת אלא להשלים עם זה. יש נשים שהגוף שלהן עוד כזה". מאז שבחרה בקבלה עצמית, לאור מטפחת קריירה כדוגמנית למידות גדולות.
את מרגישה שמשהו השתנה במודל היופי משנות ה-90 ועד היום?
"כשהייתי נערה המודל לא היה קשוח כל כך, ורזה כל כך, כמו שהוא עכשיו. עובדה שלא שמתי לב לזה עד גיל מסוים. אני חושבת שהיום הנערות הרבה יותר חשופות לדימויים האלה בתקשורת, בריאליטי ובאינטרנט, דברים שחלקם לא היו עדיין בשנות ה-90".
לאחרונה יצאו נשים נגד רשת "עונות", המתהדרת בקו המותאם למידות גדולות, על כך שבחרה בעדי שילון כפרזנטורית.
"זו הבעיה בתעשייה, שהנשים השמנות שחברות האופנה הללו פונות אליהן מרגישות שאנחנו, הדוגמניות של מידה 42, לא באמת מייצגות אותם. לחברות האופנה אין מספיק אומץ לקחת נשים שהן באמת חלק מהקהל היעד, אז הן שומרות על האמצע. בחו"ל מצלמים נשים גם במידה 56 לקמפיינים".
למה דווקא בישראל זה לא קורה?
"אני חושבת שהכל מגיע אלינו קצת באיחור. אחרי הכל זה מקום קטן ושמרני מעט, ועוד לא הבינו פה שזה כלכלי לייצר בגדים לנשים במידה 42 ומעלה, כי אנחנו רוב האוכלוסייה".
דיברת פעם בפני קהל על הסיפור האישי שלך?
"בעיקר כתבתי עליו. אני נקלעת גם להרבה שיחות שעוסקות בנושאים האלה. בכל מקרה, אני שמחה שיש לי את ההזדמנות לדבר על זה בפני כמות כזו של אנשים, כי ממש אפשר להציל עם זה חיים. ככל שהנושא הזה יהיה יותר מדובר, נערות יוכלו לחיות עם עצמן בשלום ולראות שיש עוד מודלים של נשיות. רק 2% מהנשים יכולות להיות במידות שכרגע תעשיית האופנה מקדשת, ובמציאות זה בקושי קיים".
יסמין
יסמין, בשנות ה-20 לחייה, אמנם נולדה כערבייה מוסלמית, אך אמה סברה שהחינוך שתקבל במוסד יהודי יהיה איכותי יותר. כך יצא שהתחנכה בבית ספר יהודי, וכדי שלא לבלוט לרעה, הסתירה את ערביותה בפני חבריה ואימצה זהות יהודית. "רציתי להרגיש שייכת", היא מספרת. "זה היה כרוך בקונפליקט משני הצדדים. זה עיצב אותי באופן כזה, שהרבה פעמים הייתי לא פה ולא שם. כשסיימנו את התיכון דברים קרו מעצמם, חברים הלכו לצבא, ולא הרגשתי יותר צורך להסתיר את הזהות שלי. היום כשמסתכלים עליי רואים בנאדם רגיל, שיש לו כמה צדדים, כמו כל בן אדם אחר. הסרתי מעליי את כל המחסומים, והבנתי שהמהות שלי היא קודם כל כבת אנוש".
העובדה שאת מכירה היטב את שתי התרבויות עוזרת לך להבין יותר את המתחים ביניהן?
"בהחלט. חייתי בשני הצדדים ואני מכירה את נקודת המבט של היהודים ונקודת המבט של הערבים. המתחים האלה נובעים בעיקר מפחד. בשני הצדדים אנשים איבדו את התקווה. אני מעדיפה לראות את החברה הזו כמקשה ישראלית אחת. הרי כולנו עוסקים באותן בעיות הישרדותיות, ואם נשיל מעלינו את עניין הדת ונדע לסנן את רעשי הרקע, נגלה שיש לנו חמלה אחד כלפי השני".
ניר כהן
ניר כהן, סטארטאפיסט מתל אביב, מוכן לחתונה כבר מגיל 28. עשור לאחר מכן, אחרי שההורים כבר התייאשו מלהציק לו ("נולדתי בקריות, וזה שלא הפכתי לפושע כבר מספק אותם"), הוא עדיין רווק – לטוב ולרע. "אחד היתרונות הגדולים זה שאפשר לעשות מה שבא לך", הוא אומר. "יש לי זמן לעשות את מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה ועם מי שאני רוצה. לשחק כדורגל, לשתות עם חברים, הטלוויזיה משדרת ספורט או על ערוץ המדע, המקלחת תמיד פנויה ועוד לא הצלחתי לגמור לעצמי ת'מים החמים. מצד שני, יש גם חסרונות. אין אף אחת שתדליק לי את הבוילר, או להדליק לה את הבוילר, או לשכוח להדליק לה את הבוילר. לבשל לבן אדם אחד זה ממש מבאס ואם יש כלים בכיור אי אפשר להאשים אף אחד.
"אני מניח שהיו לי קשרים עם יותר נשים ביחס לחברים שהתחתנו בשלב מוקדם יותר, אבל בסופו של דבר זה מרגיש כאילו הכל חוזר על עצמו, כל הכמעטים האלה מתישים וגם אם זה חדש אז וזה פחות מרגש. אני חושב שבדי.אן.איי שלי אני מחפש להתרגש ממשהו שכולם כבר לא מתרגשים ממנו".
חברים אומרים לך שאתה פרפקציוניסט?
"אני לא אדם מושלם, רחוק מזה, ולא מחפש מישהי מושלמת, אבל אני מחפש זוגיות מושלמת, כזו שאתה רוצה לחזור אליה אחרי העבודה וכשאתה רוצה לברוח מהחיים. זה לא שלא יהיו תקלות בדרך, אבל כידוע, אתה מתחיל הכי חזק שאתה יכול ולאט לאט מגביר. אני מצטער שאין לי סיפור של ילדות בצל זוגיות שבורה. ההורים שלי הם זוג דביק ומגעיל, וסבא וסבתא שלי היו ביחד כמעט שישים שנה אז אולי הבנצ'מארק שלי קצת בעייתי".
מה המקום של תל אביב בסיפור הזה?
"נוטים להאשים את העיר הזאת ביותר מדי אפשרויות. העיר בעיני לא אשמה. בחירה זה נהדר. רק שהבחירה שלי לא לבחור היא בעיה שלי, החשש שלי לבחור במשהו בינוני משתקת אותי. אני מכיר יותר מידי זוגות 'נכונים' על הנייר. כשאתה בוחר מיקרוגל תבחר כזה ש'נכון' לך. כשאני בוחר אישה אני רוצה את זה פונקט בפוני".
למה להרצות על זה, מה הקהל יכול ללמוד מהסיפור שלך?
"כל הרעיון מאחורי הערב הזה זה להקשיב, לסיפור האישי, לניואנסים ולריח. אני מניח שאנשים יצאו מהערב עם תהיות ושאלות לגבי התפיסה של כל אחד מאיתנו את האחר, את השונה. אני לא בעד מסקנות, מסקנות זה המקום שמגיעים אליו כשמתעייפים מלחשוב. אני בעד שאלות".
אירועי "אנשים שלא מרצים" יתקיימו ב-26.1, 19:15, בהאנגר 11, נמל תל אביב. מחיר כניסה במכירה מוקדמת: 50 ₪ מחיר רגיל: 60 ₪. הנחות למחזיקי כרטיס דיגיתל ו-TAU