כותרות העיתונים היומיים עסקו כולן בפיגוע שהביא למותה של חיה-זיסל בראון בת השלושה חודשים, אבל חלקן בחרו להתייחס אליה בטון דיווחי ששמור לכותרות מהסוג שלא מזעזע מדינה שלמה. וגם: קרב הפחחות הגדול בין נתניהו לשלום, השערוריה החדשה של גדעון לוי ומה עתיד לקרות בשוק התקשורת הישראלי? ביקורת העיתונות של ולווט אנדרגראונד
התינוקת. מי יכול לעמוד מול המראה. בידיעות בחרו בתמונה הכי קורעת לשער: חיה-זיסל ברון (או בראון), בת שלושה חודשים, נרצחה בעגלת התינוקות שלה, אחרי שחזרה עם ההורים, חני ושמואל ברון, שחיכו שנים להיוולדה, מהביקור הראשון בכותל.
בהארץ, ישר”ה ומעריב בחרו רק בתמונת ראש שלה. בהמבשר אין תמונה שלה כלל. אולי כי היא תינוקת ולא תינוק, ואולי כי זה לא מקובל.
שלושה עיתונים, ידיעות מעריב וישר”ה, בכותרות קורעות לב. ובאמת, מי יכול להישאר אדיש נוכח הזוועה. בהארץ, כרגיל, הקו ענייני וחדשותי, בלי רגש. צילום התינוקת בשער הארץ מפתיע, כאילו חריגה מקו האפס רגש האופייני לעיתון.
בישר”ה, מופיע בשער ציטוט של נתניהו, הקורא “לתגבר את הכוחות” ומאשים את אבו מאזן. כתוספת, קינה מוכרת ומיותרת לטעמי. יש רגעים שפשוט צריך לשתוק. בידיעות קורא שמעון שיפר לרה”מ ולשרים לקחת אחריות, ולא להאשים את אבו מאזן. הממשלה היא האחראית לנעשה בגבולותיה, הוא אומר. “למרבה הצער, נתניהו נמנע מיוזמה כלשהי שיכולה לשכח את התבערה”, הוא כותב.
גדעון לוי יקים עליו שוב את חמת העםבטקסט שיתחרה בטקסטים קודמים שלו (הרעים לטייס, שימו לב למספר הלייקים והתגובות), מאשים את אי השוויון במדינת ישראל, מזכיר את שריפת הילד מוחמד אבו-חדיר, וכועס על נתניהו שהורה לתגבר כוחות.
"ירושלים יכולה היתה להיות אחרת. אילו נקטה בה ישראל צדק ושוויון, היא היתה יכולה להפוך לעיר מודל. דווקא מספחיה היו צריכים לפעול לכך. בגרועים שבימי האינתיפאדה יצא ממנה טרור מועט יחסית, למרות שתושביה נהנו מתנועה חופשית לישראל. הפלסטינים אותם פלסטינים, רק הסגר, העוצר והמצור לא היו דומים, והתוצאה: פחות טרור מאשר בערים הנצורות — תוצאה שמפריכה את התיאוריה הביטחונית שמצור מונע טרור. למה? כי לא מעט מתושבי הבירה דווקא משתוקקים להפוך לישראלים; ישראל מונעת זאת מהם. מאוחדת מאוחדת — אבל בלי ערבים."
והבטחה מהבוקר, “ירושלים תוצף בשוטרים“. והנה, אוטובוס נרגם בשועפאט הבוקר. מה עזרה הצפת השוטרים? מה עם אמצעי מיגון מכאניים לרכבת הקלה? איך שוטרים יוכלו למנוע רכב דוהר מלפרוץ קדימה?
אבל יש לי גם משהו טוב לומר, ותקנו אותי אם אני טועה. ככל שצפיתי בשידורי טלוויזיה (באינטרנט) לאחר הפיגוע, ראיתי שיש מיעוט דיווחים, ושלא תקעו כתבים קלולסים באזור לשמונים שעות. אני מציינת זאת לחיוב כמובן. אני צודקת? טועה? כך היה? מקרה? מגמה? פספסתי משהו?
אנשי הפח
פחחות
למי שתהה האם ואיך יסקרו את ויכוח הפחחות בין נתניהו לסילבן שלום בישר”ה, הנה הוא, בע’ 11 (משמאל): ובמעריב, כל ע’ 8. במארקר, כל ע’ 6. למרות יום הזוועה, גם מעריב וגם הארץ מדווחים על תקרית הפחחות בשער.
בידיעות מופיעה ידיעת הפחח בע’ 11, עם כותרת דומה לזו של מעריב: “סילבן שלום לנתניהו: שהבן שלך יהיה פחח”. טור דעה בעמודי הדעות של ידיעות (יפעת ביטון) מצדד בשלום. כמוה גם במארקר, שהביא כמה נקודות מבט ע”פ העמוד השלם. מוטי בסוק מורה לשעבר, מצדד בשר שלום ויוצא נגד בתי הספר המקצועיים. טלי חרותי-סובר דווקא קוראת להשתחרר מתסביך הפחח, ומזכירה שלא כל ילד יכול להיות רופא. ynet: “סילבן שלום הטיח בנתניהו”.
סיפור הפחח הוא בסך הכל שידור חוזר לפרשת המכונאי בספטמבר 2013. שורה תחתונה: ישר”ה אומנם התייחס לסיפור כלשונו, אך הקדיש לו הכי פחות מקום, וכן, להבדיל משאר העיתונים, שהביאו את דברי שלום בכותרתם, יצרו איזון בכותרת: ויכוח סוער… מי ישלח את בנו להיות פחח. בנוסף, למרות שישר”ה הוא עיתון עתיר טורי דעה, אין שום טור דעה בנושא.
רנה זלווגר
1. לדעת 99% מהאוכלוסיה רנה זלווגר שינתה את פרצופה. הם לא מזהים בה את ברידג’ט ג’ונס. 2. אני משומה (1%) כן מזהה אותה ולא מבינה על מה ההיסטריה: הפנים שלה הם כלי העבודה שלה. היא רצתה להשביח אותם כדי להמשיך לעבוד ב-45 השנים הבאות. 3. יש קונצנזוס על כך שהניתוחים הפלסטיים שלה לא מוצלחים (כי היא כבר לא היא, כי לא הותירו לה קמט לרפואה). 4. אני לא מסכימה גם עם זה, וחושבת שהיא נראית ממש טוב עכשיו. 5. אבל נניח שכולם צודקים חוץ ממני, ואכן הטענות המופיעות לעיל נכונות: לא דומה לעצמה, ניתוח(ים גרועים). נו אז מה? מה? מה? מה תרצו שיקרה עכשיו? מצדיק מיליוני מילים ועשרות שעות שידור? 6. תגובת זלווגר: אני מאושרת, שיניתי את חיי, אני חיה חיים מספקים יותר. היא מספרת גם שאנשים בקושי ראו אותה בפומבי בשנים האחרונות. אני משערת שזו האמת, אבל אולי רק חלק ממנה. נראה לי שאם הייתה מדברת גם על הניתוח/ים הפלסטיים שעברה, ואו נותנת למנתח הפלסטי שלה להסביר מה עשה, ההתייחסות הייתה אחרת.
טופס מעקב
אחרי פרשת נחמיה שטרסלר והרכבת לירושלים, בה קצת התבלבל בענייני רכבת והפרטה ועובדים, עמם גם התכתש בפייסבוק, פרשה שלא עוררה שום הד בשום מקום, לקח דניאל שמיל מהמארקר את הרכבת לידיו. כל הכבוד, אך חבל שלא הזכיר בשומקום את פדיחת שטרסלר ולא התעמת איתו.
משתכשכים בביצה
לילך וולך, מבקרת הטלוויזיה של וואלה! וסגנית עורך ערוץ התרבות אביעד קדרון, הוזמנה לשימוע שלפני פיטורים.
טקסט פוקח עיניים, למרות שנדמה לנו שאנו יודעים הכל (אמיר טייג, המארקר): כך עובד שוק הטלוויזיה בישראל, ומה עתיד לקרות עכשיו:
"הרגולציה הכבדה שהוטלה על הערוצים שמרה עליהם נרצעים בפני הפולטיקאים מצד אחד, אך גם הגנה עליהם מפני חדירה בלתי רצויה של איומים תחרותיים נוספים מצד שני. אף אחד לא הרוויח, אך הערוצים ידעו שכל פעם שיזדקקו לשינוי בחקיקה שיציל אותם מפני עצמם – הם קיבלו אותו. כך נוצר שיווי משקל מעוות בענף. בהיעדר הצורך להרוויח, ומתוך רצון למקסם השפעה, שפכו הערוצים כסף על המסך, ובכל פעם שמישהו איים על האחר, הגיב הערוץ המאוים בהגדלה של ההשקעות, במטרה לדחוק את המתחרה גם אם הדבר יסב לו עצמו הפסדים. רשת וקשת מוציאות יחד כ–700–750 מיליון שקל מדי שנה על הפקות, לא כולל השקעה של כ–100 מיליון שקל בחברת החדשות של ערוץ 2. ערוץ 10 מוסיף עוד כ–300 מיליון שקל בשנה, בשעה שכל ההכנסות מפרסום שמייצרת תעשייה מסכנה זו הן בקושי 1.1 מיליארד שקל בשנה."
בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק
עידן לנדו מזכיר את המסגד שהוצת בעקרבה בשבוע שעבר, כי מי זוכר בכלל.
