הכותרות
♦ מעניינים סדרי העדיפויות של שער ידיעות הבוקר: מתקפת הטרור בקופנהאגן בתחתית השער, סערת פרס ישראל ככותרת ראשית. ככלל, ממש לא רק בידיעות, הפיגוע האירופי לא זעזע את התקשורת המקומית.
♦ ידיעות חוגג על סיפור הפרס בגדול. דברי הסופרים חיים באר וחגי ליניק מקשטים את שני הטורים של הכפולה הראשונה, כשהם מקוננים על הנזקים והמעשים שלא ייעשו. בכתבה המרכזית בכפולה אפשר למצוא את הביטויים “פארסה”, “פלונטר”. דויד גרוסמן, באר, סמי מיכאל ויצחק בן-נר והקולנוען רנן שור הודיעו שהם לא רוצים להיות מועמדים לפרס השנה.
ואלו השופטים שיחזרו לתפקידם.
האם נתניהו ביטל את פסילת השופטים, או “התקפל” (מעריב)? טוב נו, מה זה כבר משנה.
♦ הסיפור של עמוס עוז איך בעט בראשו של בנימין נתניהו כשהיה בן שלוש דוחה ברמות, אלים ואכזרי. ולא, ממש לא מצחיק. גם התגובה שלו, על כך שאולי היה צריך לבעוט חזק יותר מזעזעת, בעיקר במדינה אלימה כמו ישראל, קל וחומר בימים בהם העיתונים מתפעלים מדברי רוני רון הרוצח שאמר בשחזור “פוצצתי אותה כמו שקית חלב”; “פירקתי אותה“;
ולא תאמינו, אני אפילו מסכימה עם דרור אידר על ההתנשאות של עוז. מה יהיה? בן דרור ימיני, עכשיו אידר? לאן אני הולכת?
♦ לפי סקר מעריב, הליכוד מוביל כעת במנדט אחד בלבד על המחנה הציוני.
ואילו בישר”ה: ראובן אדלר מונה למנהל הקמפיין של המחנה הציוני.
גורמים במפלגת העבודה…: סימן נוסף להתפוררות מטה הבחירות של המפלגה.
הסרטון של ועד מתיישבי השומרון נגד השמאל. והבוקר, תגובת הוועד לזעזוע בתקשורת.
♦ פוסט מורטם: מה קרה לדוד מרחב בבית ז’בוטינסקי. הרוויזיוניסטים שביניכם מוזמנים לנתח את הסיפור, שבתחילתו נראו לי התיאורים המופיעים בו, כולל התסרוקת והכלב בעל שלוש הרגליים כמחווה לידידי הוותיק פרנץ קפקא, ואולי בכלל החוטם של גוגול? לא יודעת. נסערת מכדי להחליט.
♦ חוויות חדשות מביקורת דרכונים בנתב”ג.
את הפרק הקודם הבאתי פה, כולל תזכורות עבר.
בצירוף מקרים משונה, הגיעו מכריי הקשישים שוב לישראל (הם מגיעים פעם עד פעמיים בשנה). האישה, שהייתה פה תושבת חוץ בשנות החמישים ומעולם לא היה לה דרכון ישראלי (יש לה דרכון אמריקאי), נשאלה בכניסתה לישראל איפה הדרכון הישראלי שלה. אמרה: מעולם לא היה לי. אמרו לה: בשנת חמישים גרת בכתובת הזו והזו? אמרה: כן. אמרו לה: אז איפה הדרכון הישראלי? אמרה: לא היה לי מעולם! וכך נמשך שיח החירשים עד שנתנו לה להיכנס לישראל, ואיימו עליה (בת שמונים, כן?) שייתכן שלא יתנו לה לצאת. טירוף המערכות במדינה הזו מדהים בכל יום מחדש.
סיפור האהבה בפייסבוק ועמותת ההנטינגטון
♦ המשך סיפור עמותת הנטינגטון והסטטוס הוויראלי שתואר פה אתמול בהרחבה:
עמיתת הבלוג הבכירה קרן שלום היא חברת ועד בעמותת הנטינגטון האמיתית. היא מעולם לא שמעה על אלירן מלכי, וגם לא יו”ר עמותה, ד”ר נירה דנגור.
כלומר, כל הסיפור של מלכי הוא יוזמה עצמאית ולא ברורה בה הוא תעתע באומת פייסבוק עם סיפור אהבה מופרך ולא אמין, אלא אם אתם חיים בלה לה לנדבוק ושומרים חוברות סינרומן בבית.
אגב, בסטטוס האחרון שלו (12.2) כתב: “אם יש הוצאת ספרים המעוניינת בסיפור (בתנאי שלפחות שליש מהתמלוגיםיתרמו לעמותת הנטינגטון בישראל), אנא צרו קשר”.
שאלתי את מלכי הבוקר מה יש לו לומר על כך וזו תשובתו:
מעולם לא טענתי כי קיימתי קשרים כלשהם עם עמותת הנטינגטון בישראל. הרעיון להעלות את המודעות למחלה נעשה באופן חד צדדי ועצמאי.
מסקנה: חשדנות וספקנות סבירים עוד לא הזיקו לאיש. רמאות, מכל סוג שהוא, גם אם חיובית לכאורה, היא לא אקט חיובי ברשת. את כנות כוונותיו יכול היה מלכי להוכיח אם היה יוצר קשר עם העמותה ומציע לה את הרעיון שלו קודם ליצירת הדמויות. סיכויים רבים שלא היו מסכימים שם לפרופילים פיקטיביים ולסיפור הזה. לסיכום, לא נראה לי שמלכי/ העמותה הרוויחו משהו מהמהתלה. אולי רק להפך.
חינוך
♦ קרוא וכתוב: למה ילדי כיתה א’ לא ילמדו לקרוא ולכתוב כהלכה. הכל בגלל השפה כמכלול.
♦ תורת החשמל: לא, כמה חסרת אחריות את יכולה להיות: לטעון את הטלפון באמבטיה, ולהשתמש בו תוך כדי שאת במים.
מח’ הגהה
♦ ראש הנקה, ערוץ 2.
לכד: קרני עם-עד.
לפני פיזור
♦ אצבעות שחורות, מה שהלך פה בסו”ש!
♦ נופת צופים: איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?
לכל העסוקים בבוקר משומה או בסו”שים: שני, 16.2, 19:30, בסינמטק ת”א.