הכותרות
♦ יחסית ללוחמה הקשה של ידיעות בנתניהו, הכותרת “נסיעה במחלוקת” הכי פושרת ומתונה, ויכולה הייתה אפילו להתאים לישר”ה עצמו ביום אחר.
♦ סיכום חדשות השבת ויה חדשות 2, לחפצים לחסוך זמן.
♦ הכותרת האנדרסטייטמנית של הבוקר: “במטה הליכוד חוששים משחיקה במעמד נתניהו”.
ובכל זאת, חובבי המהפך, אין עדיין מה לצהול.
מי ואיך עובדים על נאום נתניהו?
♦ איציק סבן נוזף בנוני מוזס על שהוא רוצה לקחת את הבחירות. הפנייה עסיסית בשער ישר”ה.
אני רק רוצה לרענן את זכרונו של סבן. מי ששבר את הכלים והחליט שהוא צריך בחירות שנתיים לפני המועד המתוכנן הוא בנימין נתניהו. שום אדם אחר במדינה לא רצה בבחירות נוספות, מקולקלות ויקרות. אף אחד, רק נתניהו החליט להעיף את הכלים מלוח המשחק, ולהגיד “פוס, שברו את הכלים ולא משחקים”.
♦ חיים שיין מוולווט את הראיון עם מאיר דגן בידיעות וטוען שהוא רואיין בגלל שהוא תומך ב”רק לא ביבי”. נניח שזה נכון, במה שונה ישר”ה? האם העיתון יפרסם ראיון עם ציפי לבני או בוז’י או יאיר לפיד? לא, תגיד תאמת.
♦ מתברר שדגן עצבן גם את דן. מרגלית.
♦ כתבי ישר”ה ליקטו מאמרים על ההסכם עם איראן, שהתפרסמו בעיתונות האמריקאית.
♦ במסגרת נסיונו של ידיעות לשנות את תמונת המצב הפוליטית בבחירות הקרובות, שביהמ”ש כבר קבע שזו פעולה לגיטימית לכל הצדדים מפרסם ידיעות ע”פ חצי עמוד שש יוזמה של מייק גרויסמן, לוחם ביחידה מיוחדת שאיבד שלושה חברים בצוק איתן, שאוסף תמונות של מטיילים המביעים עמדות פוליטיות. העמדות המובעות בתמונות המצורפות לכיתוב התמונה: רק לא ביבי/ מהפך.
♦ מאז שנתניהו אמר את המשפט המשונה ביותר שהשמיע פוליטיקאי השנה, לפחות,
אני לרגע לא שוכח את עניין החיים עצמם, את המחיה, כלומר את החיים, והאתגר הגדול ביותר שאנחנו עומדים בפניו זה האיום של התחמשותה של איראן בנשק גרעיני עם מטרה מוצהרת להשמיד אותנו.
♦ רבו ברשת הבדיחות בנושא. לא נורא מצחיקות, נו, כי הרעיון חוזר על עצמו ולא מרגש או מה.
הן מרוכזות בעמוד הפייסבוק כן, אבל איראן.
שיחת הטלפון המסעירה
♦ תמלול השיחה בה מתקשרת שרה נתניהו למוניק בן מלך, חברתו של אלי מויאל, שביקר את נתניהו בזמן צוק איתן.
את השיחה פרסם בן כספית במעריב. הוא קיבל אותה ממויאל, עמו הוא מיודד. וזה מדורו מהסו”ש במלואו.
♦ בפרס האמירה התמוהה על טיסת השוקולד זוכה בוז’י הרצוג (מעריב):
הלכה לעולמה
♦ שלי יחימוביץ’ על נדיה חילו:
נדיה חילו חברתנו הלכה אתמול בלילה לעולמה, והיא רק בת 61. אתמול ליווינו אותה בדרכה האחרונה, משפחה, חברים ושותפים לדרך, בטקס יפיפה ועצוב בכנסייה הקתולית סן אנטון שביפו. נדיה היתה אשה מדהימה ויוצאת דופן. פורצת דרך אמיתית: האשה הערביה הראשונה ביפו שלמדה נהיגה; האשה הראשונה שהלכה ללמוד עבודה סוציאלית באוניברסיטה, הח”כית הערביה הראשונה.
לספר האוטוביוגרפי שכתבה קראו, בצדק, “פורצת הדרך מעג’מי”. הרבה דברים שהיום מובנים מאליהן לנשים ערביות צעירות – היא היתה זו שעשתה לראשונה ובכך העבירה את המסר שזה אפשרי. היינו חברות ובעלות ברית, אידיאולוגית ופוליטית, מיום שנכנסנו יחד לכנסת במרץ 2006. בלילה שבו נפטרה, בבית החולים איכילוב, נולדה לנדיה באותו בית חולים נכדה. חיבוק ותנחומים לבעלה אכרם, לבנותיה נטלי, רולה, כריסטינה ורנא, ולכל משפחתה המקסימה. יהי זכרה ברוך.
לפני פיזור
♦ אתמול חילקתי את העבודה לשני פוסטים:
אצבעות שחורות חלק א’
אצבעות שחורות חלק ב’
-
♦ איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן? במרץ