אלפים נהרגו באסון הטבע בנפאל, ו-200 ישראלים איבדו את הסלולרי. זו הסיבה שהתקשורת הישראלית כל כך מעורבת באסון הנורא. כמעט 5,000 הרוגים בנפאל. חשש לחיי שתי משפחות מפרדס חנה שעוד לא יצרו קשר (כותרת משנה בידיעות).
בכותרת המשנה הזו בשער העיתון יש סדרי עדיפויות בעולם. 5,000 הרוגים (גויים) לעומת שתי משפחות (יהודים) מפרדס חנה שכנראה נמצאות באזור ללא קליטה או שאיבדו את המטען. כל העמודים הראשונים של העיתון מלאים בסיפורי הישראלים ובתמונותיהם מהמטוס, ובתמונות, האבות עם תינוקות הפונדקאות. רק בעמוד האחרון לסיקור, ע’ 8, נמצא מקום מסוים להרוגים הלא יהודים ולא ישראלים.
בהארץ יש נכון להבוקר באתר כ-4,300 הרוגים.
מאיפה לקח ידיעות את הצירוף “התקרב ל-5,000″ לשער? הרי גם בעיתון עצמו, בכפולה הפותחת כתוב 4,000, ובכותרת ענק בע’ 8, 4,300. כנראה יותר מרגש לכתוב 5,000 מאשר 4,300.
עדכון מהבוקר המאוחר: ראש ממשלת נפאל: מספר ההרוגים עלול להגיע ל-10,000. אני מאוד מקווה שהוא טועה. בכל מקרה, הגיע הזמן לעבור לסיקור מה שקורה בנפאל, ולא רק של המחולצים הישראלים.
שום אסון טבע לא היה מסוקר כך אלמלא הנקודה הישראלית. הנקודות הישראליות. זה לא חדש, וכבר כתבתי על כך לא פעם. אני לא אומרת שלא צריך לחלץ אותם: נסעו לטיול? יש להם ביטוח? הכל תקני, יש להשתמש בו. המדינה רוצה לעזור? אוקיי. אבל אופן הדיווח, שהרי בבלוג ביקורת תקשורת מדובר, ולא בביקורת על התנהלות המדינה, מטריד ופרובינציאלי. התמונה הקטנה במקום התמונה הגדולה.
יוצא דופן הוא הארץ, שהעמוד המרכזי שבו העוסק באסון מראה צילום של נפאלים למשל, ולא של ישראלים במטוס. הסיקור הוא מ-NYT. שגם זה אומר משהו. עיתונאי ישראלי לא יכול להביא סיקור שכזה?
כל כלי התקשורת בישראל שלחו נציגים לנפאל. מיהם העיתונאים שטסו לאזור האסון? הארץ שלח את יניב קובוביץ, ידיעות את נעם ברקן, ישר”ה את אבי כהן, מעריב את נועם אמיר, חדשות 2 את אוהד חמו, דורון הרמן,חדשות 10, דודי ניסים מהערוץ הראשון, אבי אשכנזי הוא שליח וואלה, יאיר קראוס, nrg. ב-ynet לא הצלחתי להבין אם מישהו מהכתבים החתומים על הידיעה נמצא שם.
ואם יש עוד מישהו ששכחתי, עדכנו אותי.
ליאת רון על המשלחות לנפאל ומי משלם עליהן.
בועז ארד מוולווט את הטקסט של רון.
המשך האובססיה של ישר”ה נגד אובמה. והפעם: בוש תוקף את אובמה בצעד נדיר.
הידיעה נעלמה מהאתר (“גישה חסומה”). אבל הנה שאריותיה בגוגל.
הסטטוס שכתבה החיילת מאי פאטל שהתלוננה נגד הסדר הטיעון עם המג”ד המהולל, סא”ל לירן חגבי.
הסטטוס המצוין (מעניין אם מישהו סייע לה בכתיבתו. עו”ד? לאאא. ממתי עו”דים יודעים לכתוב?) של מאי גרף 24,540 לייקים עד רגע כתיבת שורות אלו ו-4,475 שיתופים.
הפניות לסטטוס שלה מצויות בשערי ארבעת העיתונים. בהארץ ההפניה העליונה והנרחבת ביותר.
מעריב חוגג היום שישים שנה לתמ”ק עוזי. מבחינתי זוהי חגיגה טראגית: פחות משנתיים לאחר פרוץ העוזי לעולם נהרג דוד שלי מפליטת כדור עוזי של חייל אחר. כשדיברתי עם מומחה נק”ל והראיתי לו את דו”ח החקירה, הוא אמר לי שאין דבר כזה “פליטה”. מישהו גורם לכך. לא מדובר מאירוע ספונטני.
קריקטורה מעולה של אורי פינק ממעריב:
צרות בכותרות
בכותרת המשנה בשער האחורי של ידיעות נכתב: “8 חודשים לאחר שנפצע ואושפז, חוזר יגאל בשן לבמה בערב מחווה לזכר ידידו המנוח עוזי חיטמן…”. אין לי שום רצון לפתוח את תיקו הרפואי של בשן בפומבי. זכות הסודיות הרפואית מגיעה לו. אבל לפחות אל תשקרו באשר ל”נפצע”, מינוח עקום ומקומם במיוחד.
לחם עבודה
סוגיית הפרישה בגיל 67 אינה פשוטה ואינה חדש משמעית. העולם, אפשר לאמור זאת בגלוי, כלל לא נערך, משום בחינה שהיא, להארכה העצומה בתוחלת החיים, ולכך שבני 70-80 עדיין מתפקדים בלפחות 80% מתפוקתם כצעירים. העולם לא ערוך לקיום פעיל של מבוגרים כחלק מהמרקם שלו מבחינה כלכלית, תעסוקתית, חברתית, ערכית, רגשית, וכל תחום אחר שלא הזכרתי. פשוט לא.
בדקתם מה המצב בלחם עבודה פה?
בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק
ארז אשרוב נתקל אתמול במהדורת חדשות, וזה מה שיש לו לומר.
ואז ירון בן נון מצא ששניים מחבריו בפיד, באותה שנייה, מקטרים על אותו דבר.
הגעתי לבלוג הזה, של איל, במקרה, תוך חיפוש כלשהו ברשת. אם זה מעניין אתכם, תגידו שאני שלחתי.
לפני פיזור
להתראות הערב ביד לבנים ברמה”ש, ב-19:30:
איפה אלה קרי ומה קרה לנוריקו-סאן?