הכותרות

הארץ בכותרת ראשית על החייל מהתנחלות בת עין שמואשם בריגול חמור. הדליף מידע לפעילי ימין קיצוני.
בידיעות מופיע הדיווח על החייל, אלעד סלע, רק בע’ 22. ובישר”ה, גם, במעמקי ע’ 17. במעריב יש הפניה קטנה לידיעה בשער, והידיעה בע’ 12.
עכשיו, למה אני מתעקשת על פירוט קטנוני של כותרות ראשיות ומספרים עמודים? כי נשאלת השאלה למה הידיעה הזו היא הכותרת הראשית בהארץ, והאם, אם היה החשוד בריגול חמור פעיל שמאל רדיקלי, שבסך הכל היה רוצה להציל את המדינה מהצבא המתעלל והנורא שלה, האם גם אז זו הייתה כותרת ראשית בעיתון.
הנה מה שכתבו על כך עמוס הראל וגילי כהן לפני יומיים:

…בפועל, חלק לא מבוטל מההיערכות של כוחות הביטחון נגד אנשי ימין קיצוני, בעיקר פעילות שבה משולבים צה”ל והמשטרה, חשוף בפני הפעילים הללו. מספר החיילים־המתנחלים העוסק בהדלפות כאלה הוא כנראה קטן מאוד, אבל המערכת לא בנויה לאתרם מראש או לפקח עליהם תוך כדי השירות – ממש כפי שהתקשתה להתמודד עם הדלפת המסמכים הסיטונית של החיילת ענת קם מלשכת אלוף פיקוד המרכז (בימיו של האלוף יאיר נוה).
מובן שמעצר של חשוד אחד לא צריך לפסול חיילים תושבי התנחלויות משירות בתפקידים רגישים במפקדות החטיבות המרחביות. אבל פרשת סלע בהחלט צריכה להסב את תשומת לבו של הצבא לכך ששיבוץ נוח ליד הבית אינו השיקול היחיד כשמדובר בתפקידי מודיעין. יותר מכך, היא חייבת להביא לחידוד נוהלי הפיקוח, באופן שבו סקרנות – וחמור מכך, הטיה אידיאולוגית – של חייל מהשורה לא תחשוף אותו למידע שלא אמור להיות ברשותו. במערכת הצבאית ישנו עוד מספר לא קטן של פרצות כאלו, שבהיעדר בקרה הולמת ניתן יהיה להמשיך ולנצלן לרעה…

אז מה אתם אומרים על ענת קם (כמשל)? איך תתמודד המערכת עם ענת קמיות? והרי הארץ פרסם את אחד המסמכים שהדליפה קם, נכון? איפה עובר הקו הראוי על הקלות הבלתי נסבלת של הדלפת מידע מצה”ל, ככתוב בהארץ?

פרשת ענת וקסמן

אינני יכולה יותר לשמוע את הגזענים מכל הכיוונים מייבבים ומתכתשים אחד עם השני. ממש לא. מה שהכי מעצבן אותי זו המחשבה המוגבלת על ה”הזדהות”, כפי שמכנים זאת אנשים מכל הצדדים. לכאורה, על פי טענתם, כל מי שיש שיש לו איזה שמץ של גנים ממוצא מזרחי, צריך “להזדהות” עם המזרחים. ואם יש לו ביקורת, הוא סובל כמובן מ”שנאה עצמית”. כנ”ל, כנראה, בעניין אשכנזים.

לי, כמשל, אין שום הזדהות עם מי שהוריו או הוא נולדו במקרה באותו מקום שהוריי נולדו. מה זה קשור? אין לי שום דבר משותף עם מי שזרים לי, אך הוריהם נולדו במקרה במזרח אירופה. אין דבר כזה “זהות אשכנזית”. אין. יש מגוון מעורב של אנשים מכל מיני מקומות ומכל מיני רקעים. אפשר לבקר כל אחד מכל מקום ובכל נושא. אפשר לבקר התנהגות ברברית בטיסות, וברחוב, ובכל מקום, מבלי שמישהו מיד יפתח בצווחות על פגיעה ברגשותיו הרכים ויצרח “גזענות”. אי אפשר לכתוב או לומר את המילה שוקולד ולהיחשד בגזענות. אי אפשר. וזה בניגוד לכל שכל ישר.

מותר לאהוב אוכל כזה או אחר, ומותר לי להביע שאט נפש מגפילטע פיש ומרגל קרושה מבלי שיאשימו אותי בשנאה עצמית. כל המחשבה הסטריאוטיפית הזו על הזדהות מתוקף מוצא מפוקפק מופרכת לחלוטין. אני רוצה לבחור את השנאות והאהבות שלי בעצמי, את ההעדפות הפוליטיות שלי ואת הבחירה איפה לגור ומה לעשות בזמני החופשי (למשל: לא לעשות מנגל ביום העצמאות או בכלל) מבלי שיקבעו אותי כמשתייכת לגזע לבן או שמאלני או תל אביבי או מתנשא.

נולדתי במקום מסוים ולהורים מסוימים, ומעולם לא זכיתי לשום תעדוף בשל כך, או להנאות הכרוכות בהשתייכות לאנ”ש. אז תפסיקו עם החלוקה הסטריאוטיפית ל”מחנות”, “שבטים”, “גזרות”, וכנהלאה. פשוט די.
אני גרה ביפו. אני לא שותה אספרסו. אני לא אוכלת במסעדות. אני ענייה. אני עצמאית. אני עושה רק מה שמתאים לי ואני גם מצביעה לשמאל. אני לא מוחאת כפיים כשמטוסים נוחתים ואני לא טסה באל על כעיקרון. אני מתעבת אוכל מזרח אירופאי, אבל גם לא יכולה לעכל תבלינים חריפים, ובזה למנות מצועצעות ב-150 ש’ במסעדות.

אני לא שרה בציבור ואני לא משתתפת בהפגנות ואני לא שייכת לשום גזע ולשום ברנז’ה. לא “אחיי השמאלנים”, ולא “סחבקיי התל אביבים”. אני לא אתלה דגלים על המרפסת שאין לי. שום דגל, כן? מצד שני, אני לא אבצע מעשים מגונים במשהו שיקר לאחרים. אני פשוט לא אשתתף בפולחן. מעולם לא התעניינתי במוצאו של שום אדם שהייתי איתו בקשר כלשהו. החברויות שלי הן על בסיס עניין משותף עם הזולת. זהו.

מקבץ הגיגים מעצבנים בנושא:
חיים שיין, ישר”ה, ומקבץ של הגיגי רשת. למות מבושה.
התססה שהחלה בסטטוס של אורטל בן דיין.

מה עניינים עם רשות השידור?

עובדי קול ישראל הגישו ב-12.4 בקשה לנשיאת ביהמ”ש העליון לדון בפסה”ד שבמסגרתו התיר בית המשפט פיטורי עובדים. בספטמבר 2014 עתרו העובדים לביהמ”ש העליון נגד חוק השידור הציבורי אשר במסגרתו נקבע כי כל עובדי הרשות יפוטרו ובמקומם ייקלטו עובדים חדשים. בעתירתם ציינו העובדים כי החוק מפר את חוזי העבודה שלהם. העובדים טוענים כי הממשלה בחרה לפטר את כולם באופן גורף בלי להתחשב בהתאמתם האישית להמשך העסקה בתאגיד.
ברקע מציינים העותרים כי למרות מגבלת זמן קשיחה בחוק רשות השידור לפירוק הרשות והקמה מחדש של תאגיד השידור הציבורי, בפועל התהליך מתמהמה, והכנסת כבר נדרשה לאשר הארכה לתחילת פעולת התאגיד החדש. ההארכה נקבעה ל-1 באפריל 2015, והנה אנחנו שבועיים לאחר מכן, ויוק. אין תאגיד ואין הנהלה.
(עיבוד ההודעה לעיתונות).

עכשיו מה, כשפקפקתי, בעת ההצהרה על הקמת התאגיד החדש, אם אומנם יצליח לקום ומתי, אמרו לי, מזתומרת? אבל יש מועדים הקבועים בחוק, אין מה לדבר בכלל. אז זהו שלא, כפי שאתם רואים, תאגיד חדש עלק, פירוק הרשות, וכלום לא קורה. תאגיד חדש, תחלואים ישנים.

מה עם החופשות?

אני רואה שלא הקשיבו לי שלשום:

אם מישהו הצליח להבין את הידיעה הזו בהארץ, על חופשות בתי הספר, ואת כל הקיצורים והאירוכים שעליהם אחראי משרד החינוך, אני מעניקה לו צל”ש, או תעודת בגרות מחודשת. שלל הקומבינות והחישובים לא ברור בשום אופן, ובעיקר נראה כי מישהו עובד עלינו בעיניים. משרד החינוך. עכשיו, מאחר שבבלוג ביקורת תקשורת עסקינן, ולא בביקורת על משרד החינוך (שגם הוא ראוי כמובן לביקורת, אבל לא כאן), כשלונו של מחבר הידיעה, ליאור דטל, הוא שהמשיך להוליך את קוראיו המבולבלים בסבך ההסברים של הקיצורים והאירוכים בלי להאיר את המצב ולהסביר אותו, או לחילופין, לחבוט במתעתעין.

ובהארץ התפרסמה עוד כתבה מבולבלת על ימי החופשה:
“הכתב סופר שוב ושוב את ימי החופשה, ובכל פעם מקבל תוצאה אחרת. הכתבה מתארכת והקורא הנואש עובר לישר״ה“ (כה כתב לי קורא נואש).
בשער ידיעות, אגב, מדובר ב-17 ימי חופשה. בהארץ מדובר ב-18.
אני מאחלת להורים האומללים בהצלחה בנסיונם לפצח את הלוח המורכב, שאין לי ספק שמטרתו לחרפן להם את המוח. ולמשרד החינוך: כבוד! זוהי רפורמה. אפשר להוסיף את חידון החופשון למבחן בגרות 5 יחידות במתמ’.

יש עורכים בבית?

כותב י”ז:

הכתבה המצורפת מכלכליסט היא פשוט בושה. נכון שמדובר בכתבה מתורגמת אבל קצת שיקול דעת בעריכה לא היה מזיק. בין ההמלצות: איך לגנוב את החלוק בלי שיתפסו אותך ואיך להשתמש במיני בר ובשירותי צפייה בטלוויזיה מבלי לשלם. לאור התגובות הכתבה נערכה והקטע על גניבת החלוק הוסר.
הנה הכתבה המקורית.
 

מתקלקלים

שרי אריסון: מוכרת את הפנטהאוז ב-150 מ’ ש’.
ג’וליה רוברטס: מוכרת את האחוזה ב-30 מ’ ד’.
קים קרדשיאן וקניה ווסט (שסעדו עם ניר ובוורלי ברקת) שילמו על ארוחת ערב במסעדה הירושלמית מונא 2,116 ש’ (והשאירו טיפ עוד 314 ש’).
צילום החשבון מופיע בידיעות ללא שם המסעדה, שכן מופיע בישר”ה. 


- התקשורת עדיין נופשת:
איפה ארי שביט? עושה דרכו עכשיו, עם שלושת ילדיו, בביזנס של אל על מהונג קונג לישראל (טיסה 76). יגיע בחצות, אם אתם תוהים.
(מקור: ראש דסק הונג קונג של ולווט)

דבורית שרגל: שבוע בארה”ב ב-400$ (לא כולל טיסה+מלון), כן כולל שוקולד לאמא.