הכותרות

כל הכבוד למעריב שמתחרה בכותרותיו המופרכות של ישר”ה. רק לפני יומיים עשיתי פרודיה קלה על כך, והנה, אופס: “מצדיע לסבא: נכדו של מפקד דקר – קצין בצוללת”.

ובישר”ה, הכותרת המרכזית היא על הרמטכ”ל המניח זרים על קברי החללים. ובצילום: האח השכול מספר אחת, רה”מ, ורעייתו. נו, למה ציפיתם?
הכותרת העליונה גרועה לא פחות: “מו”מ מזורז לסגירת הסכמים”. כותרת, ודאי ראשית, צריכה לתת בשתי מילים, או בארבע, את כל המידע הדרוש כדי להבין במה העניין. מהכותרת הנוכחית אי אפשר להבין כלום. איזה הסכמים? בין מי למי? הרי כל חיינו פה סובבים סביב הסכמים שנחתמו ולא נחתמו וכמעט נחתמו, והופרו וכנהלאה.

אבל הכותרת הכי חשובה הבוקר נמצאת דווקא ב-ynet, ובאופן מפתיע היא מככבת ככותרת ראשית כבר 12 שעות לפחות (ראיתי אותה גם אתמול בלילה וגם הבוקר). ובכן: המדובר במפעלים המזהמים את חיפה, ולמעשה בעשרות המיליונים שמקבלת מהם עיריית חיפה.

עיריית חיפה גובה עשרות מיליוני שקלים בשנה מהמפעלים המזהמים ובעבר גם הגישה דרישה לקבל מאות מיליוני שקלים עבור היטלי פיתוח – דרישה נדחתה על-ידי בית המשפט לענייני מנהליים. בנוסף, העירייה קיבלה לפני כמה שנים תרומה בגובה 75 מיליון שקלים לבניית איצטדיון הכדורגל העירוני סמי עופר, שבנו עידן הוא בעל השליטה בחברה לישראל – חברה שלה רבים בבתי הזיקוק בעיר. ואיך קוראים לקבוצת הכדורסל של העיר? כן גם היא קשורה למפעל הגדול שבמפרץ – מכבי בז”ן חיפה.

ויש המשך הבוקר. דרמה במפרץ חיפה:

עיריית חיפה החליטה להוציא צו סגירה למפעלים המזהמים - וחסמה במשאיות את הכניסה אליהם: בכנס בבית החולים רמב”ם בעיר נאם הבוקר (א’) ראש העיר יונה יהב והכריז על צעדים נגד המפעלים שהחלו בחסימת הכניסה למתקנים המזהמים על-ידי משאיות העירייה עד לנקיטת צעדים משפטיים והוצאת צווי סגירה: “ממשלת ישראל הכריזה לפני כמה ימים מלחמה על שליש מתושבי מדינת ישראל. במלחמה כמו במלחמה – כל האמצעים כשרים”, אמר יהב.

כותרות הענק הממושכות והראשיות מפתיעות לאור היחסים ה – איך אגדיר זאת – נעימים, בין משפחת עופר לידיעות בע”מ.

שמחה גדולה בת”א: בקרוב היא תהיה עוד יותר פקוקה, לרגל חפירות הרכבת הקלה.
שני צירי תנועה מרכזיים שלי (ושל שאר תושבי יפו/ הדרום), גשר מעריב ויהודה הלוי, ייחסמו לתנועה. וואוו. איזה כיף. מה שכן, הנחמה היא, מבטיחים כותבי הידיעה, שאולי כל זה יידחה בעוד כמה עשרות שנים, כרגיל.

משתכשכים בביצה

נכון סיפרתי אתמול על פרשת המכתב של מיקי לוי+יוסי ורטר?
אז ככה, קיבלתי אתמול תשובות לכל שאלותיי. התשובות מדהימות באופן שאין לשער בכלל, אלא שאיני יכולה לפרסמן. זה לא שאני עושה לכם טיזינג, ממש לא, פשוט התבקשתי וזה. לא ייאמן.

אריאנה מלמד סיפרה שהתפטרה מ-ynet כי לא נתנו לה לפרסם טור על “כל החסרונות של ציפי לבני וגם שני יתרונות”. פה מלמד מספרת שאחרי שהתפטרה הציעה ללבני את שירותיה.

 

…אחרי שהתפטרתי מווינט בלי שום הצעת עבודה נראית לעין באופק, הלכתי לעשות משהו שאני מאמינה בו. אני מאמינה ביכולתה של ציפי לבני להנהיג אלטרנטיבה שלטונית. ובדיוק נהיו בחירות, וזה. אמרתי, נעשה בשבילה בהתנדבות את מה שאני יודעת. אמרתי לה גם שאני לא הולכת להצביע בשבילה. יש גבול, כן? אני סוציאליסטית, אני מצביעה מרצ הפעם.
באתי לציפי לבני למשרד ואמרתי – אני יכולה לעזור לך להגיע לקהלים שלא מכירים אותך ולא מאמינים לך, ומבחינתם בצדק גמור, כי את לא היית שם. בואי נעבוד קשה ומהר כדי לשנות את דימוי נסיכת הקרח האשכנזית שבגדה בליכוד. אפשר: אני יכולה לפתוח בפניך קהלים של דרוזים ונוצרים ומוסלמים ערים, רוסי ואתיופים – שזה רוב הפריפריה הגלילית, קחו זאת בחשבון. אמרה, לא, אני רוצה שתדברי עם אנשי רוח שיכתבו מאמרי תמיכה בתנועה. עשיתי את זה בערך שבועיים וחצי, והבנתי שנפסיד בבחירות…

והנה יש גם גרסה הפוכה לטענת מלמד על התפטרותה (למרות שלמארקר לא הגיב העיתון): לפי מקורות ב-ynet, גילו שם שנפגשה עם לבני, הציעה את שירותיה, נדחתה, ואז חזרה למערכת וניסתה לפרסם טור נגדה כנקמה.
אומרים ב-Y: גם אם נלך לפי גרסתה, אם היא בזה ללבני, איך דקה אחר כך היא רוצה להריץ אותה?והאמת? בין מאלדר לסקאלי, סליחה על הקלישאה המיושנת. אין לי הוכחות לכאן או לכאן. אבל מי יודע, אולי האזרח שעזר לורטר ימצא גם עבורי כמה פתקים שנזרקו ברחוב.
-
לחם עבודה עם הצעה די סקסית.
 

אוכל

שלחה לי אתמול ידידת המערכת דליה וירצברג-רופא את הטקסט הזה, על בישול רגשי אטי של שבת. כתבתי לה שאני לא בעניין של בישולים, אכילות, בלוגי אוכל, ביקורות מסעדות וכל זה, והיא הסבירה לי שזה הרבה יותר מזה, אבל הבינה שאין עם מי לדבר (כלומר איתי). אבל מה, על אפי וחמתי כמה דקות לאחר מכן מצאתי את עצמי קוראת, לא יודעת איך, את הביקורת של שגיא כהן על מסעדה בקרב הררי זבל. קוראת ומתגלגלת מצחוק (טוב נו, האוכל הוא חלק מזערי בקטע הזה), ואז עברתי לטוקבקים, שבכלל, הרסו אותי. מומלץ.

כל מי שמכיר פינוי אשפה בתל אביב יודע שהפועלים לא פינו את הזבל: הם פינו את שקיות הזבל. שאר האשפה, בתלים צבעוניים, המשיכה לנקד את המדרכה, מרחק מקל אכילה מהסועדים ומהעלמה, שעיינה בתפריט בשקדנות, ואחרי שהרימה ראש גמרה אומר שבעצם היא מבלה פנטסטי. היא החליטה להמשיך לחכות. לנו היה זמן לעקוב אחרי כל ההתפתחויות האלה בתחום ניהול הפסולת (וברצינות: אין חוק שמגדיר מרחק מינימום בין שולחן של מסעדה לערימת אשפה? בין משאית זבל שמפנה אשפה לבין טאקו?), שכן הזמנת שולחן בדייגו סאן היא סוג של טקס לא מחייב. הזמנו שולחן בפנים. כשהגענו, לא היה שולחן. לא בפנים, לא בחוץ ולא על הבר. המארחת החליטה לערוך שולחן נוסף על המדרכה: השולחן נמצא במרחק שווה מערימת שקיות זבל, מתל זבל אורגני, מארון של חברת חשמל ומלהקת וספות. כשהתלבטנו, היא הציעה את השולחן לזוג שבא אחרינו. הלקוח, קצת פחות סבלן, תהה: “למה שלא תערכי לי שולחן במדרכה ממול?” לרגע המארחת שקלה את ההצעה ברצינות.

ואז, לא יודעת איך, מצאתי עצמי קוראת גם על עידן הפיצות בעירנו. אולי כי הייתי מאוד רעבה ולעסתי כבר את כל הטיח מהקירות. פה, אחרי שהלכתי לאיבוד בסבך הפיצות שלא ארכוש לעולם, עברתי ישירות לתגובות המצחיקות, הדנות בענייני שפה: מה ההבדל בין דיכוטומי, אירוני, פרדוקסלי ואוקסימורוני. עברו לתגובה 9 ושלוחותיה. הנה, גם זו סיבה לקרוא הארץ.

פרשת וקסמן, הסוף

אז ענת וקסמן הגיעה לפגוש את העיתונות כדי לגמור סופית את מריטת נוצותיה.

כך מתואר האירוע בישר”ה:
וקסמןישרה

רוית הכט בהארץ:

סלח לי אבי, אני עומדת לחלל את לוחות הברית של מבקרי הטלוויזיה ולכתוב כמה מלים טובות על רוני דניאל, שיממה קודם לכן אמר במונולוג מלא אמת ורגש ב”אולפן שישי” שזו מדינה דמוקרטית ובה לאנשים מותר לומר כל מיני דברים. עוד כמה שנים אנשים בתקשורת יפחדו להגיד גם דברים כאלו. הדברים שענת וקסמן אמרה, במזגה הסוער “והטיפשוני” כלשונה, הם אכן מתנשאים ופוגעים, כפי שהודתה, ובעיקר משקפים חוסר הבנה של המציאות בישראל. הם לא משתווים, לדוגמה, לביטויי איבה, שטנה והסתה מצד ידוענים ואלמונים כנגד מי שמזוהים כשמאלנים, שלא זוכים לאלפית מתשומת הלב שקיבלו דבריה וקסמן. אכן, התנשאות היא מכשיר מכאיב, אפילו אלים בצורה לא מודעת. אבל איומים ברצח, איחולי מוות, גירוש ואונס וקריאות “בוגדים” אלימים לא פחות, אפילו יותר. למישהו אכפת מזה?

זאב קם ב-nrg מביא את שלל האמירות בעקבות התוכנית. הנה, ככה מייצרים חדשות כשנורא משעמם וגם צוללת משו-משו לא מצליחה לרגש אותנו יותר.
בוואלה הכותרת היא הבטחתה של וקסמן לא להתראיין יותר.
בידיעות כותב עינב שיף:

הדמעות… לא הספיקו… בראיון לרינה מצליח השחקנית התנצלה, נשנקה ובקושי הצליחה לדבר, אבל בערוץ 2 פתאום שכחו איך יוצאים לפרסומות. מזל שמצליח לא משכה אותה גם לתוך המהדורה של שמונה. העיקר שהעם יראה איך אויבת העם התורנית נצלבת מכל הכיוונים ויזכור: חיים ומוות ביד ערוץ 2.

בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק


אין עורכים בבית: הצילומסך הזה, אמש מערוץ 2, ברק אובמה נשיא איראן, רץ ברחבי הרשת.
אני לא יודעת מי המקור.

CC5A-iDUEAA6G-q

—

וגם זה מתרוצץ ברחבי הממלכה. אכן קשה היא פגיעתה של רחב.

רחב


לפני פיזור

הפוסט של שישי, זה לא פוצ’ו. אל תחמיצוהו, ולו בגלל הסיפור על פוצ’ו.
ומה היה בנאות קדומים, פוסט חדש המסכם את חצי אפריל בחיי הסרט וסקופון. והפסטיבל הבא.

ותודה רבה לכל תומכי הבלוג!