כותרות
כותרותיפה, כל עיתון בוחר לו בכותרת אחרת, הזויה יותר או פחות. בעיקר יותר. למשל, ידיעות מאיים עלינו בשפעת קשה. מה עוד חדש. לא כל חורף יש פה שפעת קשה, חמורה יותר מזו הקודמת לה, שלא הייתה כמותה, שעלולה להפיל מיליוני חללים ברשתה? ברור שכן.
במעריב דווקא חשבון המכולת מברלין, שהופץ בפייסבוק ומשם זלג לכל מערכות התקשורת, כשהמילקי גולת הכותרת, הוא זה המאייש את הכותרת הראשית.
לכותרת מצורף הטקסט הצדקני של בן כספית, המטריח את השואה, ואיך ישראלים מעזים לערוק לשם בגלל מילקי, ומה נספר לנכדים. אי אפשר להשטיח את הדיון עוד יותר.
זהו הדף עולים לברלין, שהצית את אש המרד.
וזוהי החשבונית המפורסמת המתעדת את פער המחירים בין ישראל לברלין, שכיכבה גם בחדשות 2 ואיפה לא.
אני אומרת: ברגע שכותרת ראשית בעיתון הופכת לאיזו אנקדוטה מפייסבוק, ועוד משהו שדשים בו כבר שנים ואין בו כל חדש, צריך העיתון (“150 אלף קוראים בסופשבוע”) לבחון את צעדיו היטב.
דורון כהן, מנכ”ל האוצר לשעבר טוען שהברלינאים שיקרו, וכי מדובר בחנות דיסקאונט ולא במכולת שכונתית.
הברלינאים עונים, אבל לא מכחישים ששיקרו, וזה מבאס, למרות שזה לא משנה מהותית. אום המכולת השכונתית היא חנות דיסקאונט, אז מה?
בישר”ה מפחידים אותנו בטחונית: “דריכות בצפון”.
גם בהארץ התקרית בצפון מככבת בחלק העליון של השער, אבל הכותרת הראשית היא עימות בין המבקר ליועמ”ש על עתיד הדיור הציבורי.
הקוראים המתחכמים יוכלו לבחור מה יותר מטריד אותם: גל השביתות במשק (מעריב), או גל השפעת שיפקוד אותנו (ידיעות). העיקר שאנו נעים ונדים בין גלים.
האם שבדיה נסוגה או מתקפלת, כפי שכתוב בידיעות ובישר”ה בהתאמה, אחרי שרה”מ שבדיה, סטפן לופבן, הצהיר שיכיר במדינה פלסטינית, ועכשיו הוא אומר שלא הבינו אותו שהתכוון שזה יקרה בעתיד, במקביל למו”מ?
השגריר השבדי בישראל, קארל מגנוס נסר, טוען שדברי לופבן לא הובנו נכון.
ישר”ה שולף את כל התותחים מיד, בלי להסס לשנייה: דן מרגלית מדבר על יחסים בעייתיים עם שבדיה מקום המדינה (?). גם חזי שטרנליכט מאיים.
בהארץ מדגישים ששבדיה לא חוזרת בה מההכרה במדינת פלסטין, אלא שזה ייקח זמן, בכפוף למו”מ
בקיצור, שבדיה נסוגה או לא מובנת? ככל הנראה, לא מובנת. אבל הישראלים יהיו להוטים להציג אותה כמתקפלת, ושר החוץ יצהל ודאי כסוס פרא, כאילו הביס מישהו.
דיויד סטברו, ראש דסק ולווט בשוודיה:
לופבן דיבר אתמול בלילה בטלוויזיה השוודית ואמר שהוא עדיין מחויב להכרה שבדית בפלסטין. לופבן לא הקציב להכרה בפלסטין לוח זמנים מדויק אבל אמר שזה צריך לקרות “מהר ככל האפשר”. הוא הדגיש ששוודיה לא תהיה הראשונה להכיר בפלסטין ושיש 130 מדינות שכבר עשו זאת. כמו כן ציין ששבדיה מחויבת לפתרון שתי המדינות והגיב לראיון של שגריר ישראל בשבדיה שאמר שהממשל החדש בשבדיה הוא שונא ישראל ומושפע מהמגרים המוסלמים. “אנחנו ממש לא שונאים את ישראל”, הוא אמר, “ישראל יקרה ללבנו ואנחנו רוצים דיאלוג עם ישראל ופלסטין”. אח”כ ציין שאי אפשר להתעלם מהמשך הכיבוש הישראלי בגדה המערבית.
תרבות
מיה סלע בכתבה על רואלד דאל ו-50 שנה לצ’רלי וממלכת השוקולד, שלרגל האירוע יצא בתרגום מחודש.
בין היתר מרואיינת עטרה אופק, בתו של אוריאל אופק, שתרגם את הספר לראשונה, וכה היא אומרת:
…זה אחד התפקידים של אמנות, לעשות לנו סובלימציה לרגשות מהתת-מודע, קנאה, שנאה, משאלות סודיות ולפעמים אלימות. אולי צריך באמת לשכתב גם את ‘בילבי’, שלא ייכנסו לילדים כל מיני רעיונות…
כיוונה אופק לדעת גדולים. לא תאמינו מה קורה כעת בשבדיה (כלומר חוץ מזה שהרה”מ החדש הכריז שיכיר במדינה פלסטינית עתה, וחזר בו), מה עושה הטלוויזיה השבדית לבילבי:
Swedish Television has cut out potentially offensive scenes from fresh editions of the popular 1969 Pippi Longstocking series, sparking intense debate on social media over the extent to which old productions should be modified to suit what is considered socially acceptable today.
כן, גם לבוש זה תרבות, ואין לי מושג איך הייתי מתמודדת עם בת 13-16, שרוצה ללבוש מה שבא לה, במובן של נורא חם, אז אלבש מכנסונים המגיעים עד אמצע הישבן.
זה לא שאני עצמי לא התבגרתי מתישהו, אבל הבגדים שרציתי ושלבשתי בתיכון לא היו באזור המכנסונים, אלא יותר חולצות טריקות גדולות ומעליהן חולצת משבצות ונעלי פלדיום (אופס, הן שוב כאן) או כפכפי עץ (מעולם לא נטשתי אותם). אז אולי עכשיו המצב שונה בגלל אופנת החשיפה מכל כיוון, מלמטה או מלמעלה, אבל לבי עם ההורים ועם הילדות. מסובך. שני ליטמן מנסה להתיר את הפלונטר.
בצלם ומכחיש השואה
לפני מספר שבועות שודרה באולפן שישי כתבה בה נטען כי תחקירן בצלם, עאטף אבו רוב, אמר בשיחה שתועדה על ידי טוביה טננבום, כי אינו מאמין שהשואה התרחשה. בצלם התחייב לבדוק ברצינות את הנושא ולצורך כך קיים מספר שיחות בירור עם התחקירן ובמקביל פנה ל”אולפן שישי” בבקשה לקבל את חומר הגלם המלא, אך מערכת אולפן שישי סירבה לבקשה.
בבירור שערכנו עם התחקירן כמו גם במכתב ששלח לעובדי הארגון אמר מר אבו רוב באופן חד משמעי כי השואה היא פשע איום נגד העם היהודי, ולגופו של עניין, הסביר כי בשניות שהוצגו ב”אולפן שישי” הוא תרגם את דבריו של דובר אחר שנכח במקום.
לפני כמה ימים פורסם קטע וידאו ארוך יותר מהשיחה. אכן, מרבית השיחה שתועדה בווידאו היא תרגום דברים של אדם שלישי. אלא שצפייה בווידאו מעלה כי בניגוד לאמור לעיל, הדברים האמורים לא היו תרגום דבריו של אדם שלישי, אלא נאמרו ישירות על ידי מר אבו רוב. לנוכח זאת, אנו מבקשים לתקן את תגובתנו בנדון אשר ניתנה בתום לב ולהבהיר שאכן עובד בצלם אמר ביוזמתו את הדברים, שאותם אנו דוחים בשאט נפש ובסלידה.
בצלם מקפיד בשמירה על אמינות ודיוק בעבודתו ופרסומיו. על כן אנו מתחייבים למצות בהקדם את הליך הבירור ובסיומו נפרסם את שיוחלט.
בלוגלנד/ רשת/ פייסבוק
מתן חצרוני על אלופים שנפטרו ולא הונצחו באתר יזכור.
אבל לא זאת הבעיה, לא “מדוע רק הם”, אלא למה בכלל יצחק חופי ושלמה להט מוגדרים כ”נופלים”. דעתו של מישהו באתר השתבשה לגמרי. חצרוני מביא צילומי מסך, אבל אם תחפשו את השניים הללו באתר כעת, לא תמצאו אותם. אני ממש לא חושבת שהם צריכים בכלל להופיע באתר יזכר. האתר צריך להיות מוקדש למי שנפלו בעת מילוי תפקידם (כולל מפציעה). אבל מה פתאום להט וחופי?
לא שאני מחובבי המילה “נפלו”, אבל בכל מקרה היא מיוחסת לחללי צה”ל, אם כבר.
שומו שמיים והאזיני ארץ: יצחק טסלר מתפלל עם הספרדים.
מח’ הגהה/ עריכה
זה כבר הפך למכת מדינה בקרב בני הנוער: שבעה נערים בני 14 עד 16 מהדרום חשודים שקיימו יחסי מין עם בת 13 והפיצו תמונות עירום וסרטונים אינטימיים שלה ברשתות החברתיות באינטרנט ובהודעות ווטסאפ (מתן צורי, ידיעות, 16).
שאלתי התמימה היא איך קובעים מהי מכת מדינה, והאם לא ראוי להיפטר ממטבע הלשון השחוק הזה, שאין שום דרך להוכיח אותו, מאחר שאין דרך לקבוע מהי מכת מדינה ומה לא.
(ynet, 5.10, עמוד הבית, תודה לאלון)
למענם או לזכרם?
(ידיעות, ע’ 6, תודה למייג’ור)
כותרת המשנה מבטיחה את יצחק קאול, הכתבה לא מקיימת (גלובס).
(תודה לארנון)