מה השתנה מאז? מה לא. רק 20 שנה חלפו, אבל נראה כאילו מדובר ב-2,000. 57 ערוצים? הצחקת את סבתא שלך. אפילו היא יודעת שיש יותר ערוצים, ו-VOD, ואינטרנט ואפליקציות וסטרימרים והורדות חוקיות ולא חוקיות – וכולם מציעים כמות אינסופית של תוכן ואפשר לראות כל מה שרוצים בכל רגע נתון. אבל...האם יש יותר מה לראות? או אם נעזור לברוס למקד את הטענה: יש המון, אבל כמה מכל התוכן העצום הזה הוא אחר, חדש, מפתיע? בכלל, איך אפשר בתוך כל הערימה הזאת למצוא את הדבר המעניין, השונה, את הדבר שימציא את הטלוויזיה מחדש?
ובכן צופים יקרים, מנהלי תוכן, בעלי מניות ורגולטורים – בדיוק לשם כך התכנסנו. לטובת הפרספקטיבה, בואו נחזור עשור או שניים אחורה, וקבלו שלושה סימנים (כולל דוגמאות כלליות משם ואישיות מפה) שאם הם מתקיימים יש סיכוי שאתם עומדים מול המשהו שיעשה את זה.
1. אם זה מספיק גרוע בשביל לעורר את השאלה: "מה לעזאזל עבר להם בראש?"
ולהבדיל – סיפור אישי קטן מפה: הפיילוט של "העולם הערב" היה מביך שאין לתאר. אבל בכאוס המוחלט ששרר בשידורי הניסיון של ערוץ 2, עלינו לאוויר, בעיקר כי התוכנית הוצעה לערוץ בחינם. גם 20 התוכניות הראשונות היו לא ברורות. אי אפשר היה להבין מה שני הטיפוסים האלה וכל החבורה סביבם רוצה. ואז...בינואר 1991 פרצה מלחמת המפרץ. חודש וחצי של אזעקות, חשש מנשק כימי, בריחה המונית מגוש דן והיסטריה לאומית הספיקו כדי לשכנע אותנו לעבור להומור קצת פחות הזוי ולשכנע את הצופים שזה מצחיק. העולם הערב סימנה בישראל את המעבר מטלוויזיה ממלכתית, פטרונית ומנופחת מחשיבות עצמית, לטלוויזיה מודעת לעצמה ואפילו צוחקת על עצמה. התוכנית הפכה לקאלט ושודרה שלוש שנים וחצי.
2. אם הסיכוי של זה להצליח קלוש
זאת הייתה הצעה שאי אפשר לסרב לה, אבל יוצרי הסימפסונס סירבו. הם התעקשו על עונה שלמה של 13 פרקים או ש...FOX נכנעה, והיוצרים מצדם הסכימו לעבוד בתנאים מאד בסיסיים. השאר היסטוריה: הסימפוסנס זאת הצלחה חסרת תקדים – הסדרה הקומית ששרדה יותר מכל סדרה אחרת בארה"ב. בימים אלה היא בעונתה ה-23, החוזה סגור עד העונה ה-25 והעיקר: היא עשתה מהפך שלם בעולם האנימציה ובתפיסה שגרסה עד אז שאנימציה זה משהו רלוונטי רק לילדים או למבוגרים מאד מסטולים, ושבכל מקרה אין לה סיכוי להצליח בפריים טיים.
ולהבדיל – עוד סיפור אישי קטן: בשנות ה-90 לאורנה בנאי הייתה פינה בתוכנית קולנוע קטנה ששודרה כאן בטלוויזיה החינוכית. היא גילמה דמות של אישה עממית וקצת אהבלה בשם לימור, שיש לה תובנות על סרטים ועל העולם בכלל. כשקשת הציעו לי לעשות תוכנית בידור פניתי לאורנה והצעתי שתגיש איתי את התוכנית בדמותה של לימור. אורנה הופתעה ומאוד היססה. רבים ששמעו על הרעיון המתגבש הרימו גם הם גבה, ואמרו שלימור לא תחזיק מעבר לפינה של ארבע דקות ואין לזה סיכוי להצליח בפריים טיים. לחצנו על אורנה, שהסכימה לבסוף לנסות. בצד הקריאטיבי היינו צוות זעיר במיוחד – תמר מרום, עורכת וכותבת, אורי גרוס, כותב, ואני. בנינו מחדש את הדמות של לימור, והפכנו אותה לאישה חזקה ודעתנית.
במאי 98' עלתה לאוויר "רק בישראל". בתחילת הדרך לקחנו חומרים מקוריים ששודרו, בעיקר בחדשות, שיחקנו בהם, ולימור נתנה להם פרשנות סאטירית קומית. זה היה מפתיע וחצוף – עד אז איש לא העז לגעת ובוודאי שלא לבצע מניפולציות בחומרים האלה. התגובות לתוכניות הראשונות היו לא טובות בלשון המעטה, ובצדק, הן היו עדיין בוסר. ואז, בתוכנית החמישית, פתאום הכל התחבר. רק בישראל שודרה בהצלחה חמש עונות וסימנה שפה חדשה בטיפול הסאטירי-אקטואלי בטלוויזיה שלנו.
3. אם הרעיון הבסיסי הזוי מדי, יומרני ו/או ולא מתקבל על הדעת
אחרי שנתיים של דחיות, ורגע לפני שהתייאש, פנה דה מול לערוץ מסחרי קטן בשם "ורוניקה" והציע לקחת על עצמו חלק נכבד מהעלויות והסיכון. ב-17.9.99 האח הגדול עלה לראשונה לאוויר. בעשור שבא אחר כך שודרו גרסאות של האח הגדול ב-70 מדינות, והתוכנית שינתה את פני הטלוויזיה בעולם כולו.
ולהבדיל – סיפור אישי אחרון ודי: לפני 13 שנה סחף את עולם הטלוויזיה בסערה המגה שעשועון "מי רוצה להיות מיליונר". אנחנו ראינו אותו, חשבנו שהוא טוב, אבל שאפשר לעשות משחק יותר קצבי ויותר כיפי. התחלנו, אורי גרוס רות ניסן ואני, לעבוד על "הכספת". השמועה בביצה המקומית פשטה ומיד הגיעו גם ריקושטים: ב"מעריב" כתבה מבקרת הטלוויזיה שזה לא יעבוד ואין לנו סיכוי לדגדג למיליונר, אישיות טלוויזיה בכירה שנכחה בפרזנטציה שעשינו אמרה שזה "bad television" ובכיר אחר לגלג על קשת ששופכת כספים במקום לקנות פורמט קיים.
הכספת עלתה לאוויר ביולי 2000, ותוך שבועיים ניצחה את המיליונר בישראל. כמה חודשים אחר כך נחתם הסכם הפצה בינלאומי, והכספת הפכה לתוכנית הטלוויזיה הישראלית הראשונה שתחנות טלוויזיה בעולם קנו את הפורמט שלה, ויצרו גרסאות מקומיות לפי "בייבל" שנכתב כאן במידל איסט.
דרושים: נביאים
צריך הרבה אמונה והרבה ביצים לזהות את הפוטנציאל שיש בסיינפלד, ולמצוא דרכים יצירתיות לממן אותה, או לתת לסימפסונס חצי שעה, או לעלות לראשונה עם האח הגדול. זה היה אז, לפני עשור או שניים, זה נכון עוד הרבה יותר בימים אלה. תעשיית הטלוויזיה מחפשת עכשיו את ייחודה ובידולה כמסך ראשון בתקופה שהעולם כולו עובר משבר כספי קשה. לכאורה זאת לא תקופה טובה לטלוויזיה. מנהלים רבים בגופי שידור בעולם כולו מעדיפים להרכין ראש, ולחכות שהמצב ישתפר, ואם עבר עוד חודש ועדיין לא פיטרו אותך – מצבך טוב.
הפיתוי בתקופה כזאת להתבסס על הקיים או מקסימום לקנות משהו שהצליח כבר איפשהו – הוא פיתוי גדול. התוצאה היא יובש יחסי בשנים האחרונות ברעיונות פורצי דרך שימציאו את הטלוויזיה מחדש. אבל היובש הזה הוא גם הזדמנות. הזדמנות למי שלא מוותר. לראייה: ההצלחה של קשת בשנים האחרונות למכור לעולם תוכניות ולבסס את מעמדה כיצרנית תוכן בסדר גודל בינלאומי. למזלי החנופה שלי כאן לבעלי הבית מגובה בתעודות, פרס האמי למשל. בתקופה של משבר כלכלי עולמי היצירתיות נמצאת לא רק בתכנים עצמם, אלא ביכולת לנבא עד כמה התכנים האלה רלוונטיים ובאומץ להסתכן ולהשקיע.