"שמישהו כבר יודיע לנו מה קורה", מתחננת אחת הממתינות, גרפיקאית. חוץ ממנה אף אחד לא אומר כלום. ביום שלישי, כשחיכינו במתח למכתבים ולא קיבלנו אותם התיישבה לנו משקולת על הלב. ביום רביעי, כשהם עדיין לא הגיעו, היא הכפילה את עצמה. וביום חמישי, כשגזר הדין נדחה משעה לשעה, היא הפכה אט אט למפלצת חיה שמאיימת להוציא אותנו מדעתנו. רק תגידו כבר. תפטרו אותנו, תעיפו לכל הרוחות, אבל אי אפשר להמשיך עם חוסר הידיעה הזה.
העורכים הבכירים יורדים מקומה שנייה, זו של ההנהלה, עם מעטפות ביד. אחד-אחד אנחנו נכנסים לחדר, בחשש, ואחד-אחד יוצאים ממנו בראשים מורכנים. פוטרת, פוטרת, פוטרת. לא תמשיך לבוא אל המקום אליו הגעת מדי יום והפך לך כבית. מישהו שאתה לא מכיר שינה את חייך בבת אחת ואפילו לא התקשר להתנצל, כי אתה לא מספיק בכיר. אם היית עיתונאי מוכר שגם עובד בטלוויזיה או ברדיו היית מקבל שיחת טלפון ישירה מהבוס, אבל ככה, זוטר שכמוך, אתה פשוט אמור לתפוס את שאריות חייך ולהסתלק מהמקום.
חיבוקים. הבטחות לשמירה על קשר, קצת אלכוהול במרפסת ועוד דמעות. יורדים במדרגות בפעם האחרונה. הנה המרצפת השבורה שכל פעם נתקעים בה מחדש. אני כבר לא אפול כאן יותר. מישהו זרק על הרצפה מעטפה ריקה מקומטת, והיא מכילה את כל הזעם והייאוש שמעטפה יכולה להכיל.
מה יהיה עכשיו? אלוהים יודע. השוק מוצף, כולם מחפשים. המשכורות ירדו, אבל שכר הדירה עלה. גם האוכל. גם החשמל. גם השכר של השרים. מה עושים עם יום שלם פנוי ועם אנשים שמביטים בך ברחמים ואומרים "עזבי את תחום העיתונות. מחפשים לוכדי כלבים בשכר מינימום, מעוניינת?".
צביה בלום עבדה במעריב במשך שנה וחצי בתפקיד עורכת הרכילות של אתר nrg, ופוטרה ביום חמישי האחרון יחד עם עוד מאות מעובדי העיתון.