תהיי מי ש"את"

אחת הטענות הטרחניות נגד פמיניסטיות היא שאנחנו הורסות את הרומנטיקה ואת הכיף במין. הטענה הזאת מגיעה מהמאבק הפמיניסטי נגד החפצה, הטרדות מיניות, תקיפות מיניות ואונס. פתאום, כל מה שהיה מותר לגברים לעשות לנשים כי התחשק להם באותו רגע – לגעת, למשש, לחפון, להצמיד, להכניס – דורש מהם כעת לוודא קודם שגם האישה רוצה את זה. אבל בגלל שחלקם לא מבינים מה המשמעות של "לוודא שהאישה רוצה", הם חושבים שאנחנו נגד מיניות, נגד התנסויות ונגד אורגזמות.

מצד שני, זה לא שהגברים האלה - שיצרו לנו את תרבות האונס ותרבות ההחפצה - מייצרים דיון בריא על מיניות נשית. עיקרי הדיון המיינסטרימי נעים על הסקאלה שבין "אם לא הורדת שיערות את לא יכולה לקיים יחסי מין" (או: "5 דרכים לגרום לכוס שלך להריח כמו שדה ורדים") לבין "אם התלבשת חשוף מדי את שרמוטה". באמצע, פורנוגרפיה מדמה לנו איך יחסי מין צריכים להיראות ולהישמע.

בעולם השטוח הזה, היכולת לנהל דיון על מיניות נשית היא מוגבלת. לכן, למרחבים נשיים כמו קבוצות פייסבוק או עיתוני נשים יש אחריות גדולה. יש להם יכולת לייצר דיון, לתת מרחב לתהיות ולייצר מודלים לחיקוי. ובגלל זה חשוב שגם מגזינים לנשים יציגו דימויים מיניים של נשים.

שער אוקטובר של מגזין "את" מציג דימוי כזה. הדוגמנית ניבר מדר מוצגת עליו בעירום שמעלה קונוטציות מיניות. לילך ברנע לשם (כמו רבות אחרות) ראתה את השער הזה וחשבה שהדימוי לא מוצלח. היא השוותה אותו לעמוד שער של מגזין "בלייזר" (שפונה לגברים סטרייטים), שגם הציג אישה בעירום באותה הפוזה. לטענתה של ברנע לשם, שני השערים מחפיצים נשים.

הדמיון באמת כמעט מוחלט. שתי נשים מסתכלות אלינו בפרופיל במטרה שנראה את תווי גופן. המעיל שהן לובשות נועד להבליט את מה שהוא לא מסתיר. שתיהן גם עונות על אידיאל יופי של נשים רזות ויפות. מה קורה כאן? האם שני המגזינים באמת מחפיצים נשים? האם המגזין הפונה לנשים מתנהג כמו זה שפונה לגברים?

נתחיל מהמובן מאליו. "בלייזר" פונה לגברים, והדרך שלו למשוך אותם היא בעזרת דימוי של אישה מינית. זוהי החפצה. המסר שמועבר לגברים הוא שאם הם קונים את העיתון, הם קונים גם את המיניות של האישה שמוצגת עליו. במרחב הגברי שמייצר "בלייזר", המיניות של הדוגמנית עומדת לרשות הקוראים - כי הם גברים.

גם במגזין "את" יש אישה שעומדת לתצוגה. המגזין עומד בדוכנים ברחוב, וגברים עוברים ומסתכלים ורואים אותה עומדת לרשותם. אבל "את" פונה לקהל נשי. מי שאמורות להסתכל על השער הזה הן נשים, ולא גברים. אחד המסרים לנשים שעולים מהשער של "את" הוא שמיניות נשית והגוף הנשי הם לא דבר שצריך להסתיר או להתבייש בו. דווקא אחרי שאישה צעירה נוצלה במועדון "אלנבי 40" והואשמה בכך שהיא שרמוטה, "את" מחזיר לאישה את הלגיטימציה להיות מינית במרחב הציבורי, בלי שלאף אחד תהיה הזכות להתייחס אליה כאל שלו.

שער כזה גם מאפשר לנשים להתבונן בגוף נשי בלי לחוש בושה. הרי המגזין נועד בשבילן. הן לא עושות משהו אסור, כי הן במרחב שלהן, לא במרחב של גברים. כמו שכתבה עורכת המגזין עדי עוז בתגובה לסערה שהתעוררה ברשת: "הדרישה לא לפרסם את הגוף הנשי בעירום פירושה להיכנע לפטריארכיה. לטבוע בשיח פוריטני. מותר לנו לחגוג את הגוף הנשי עבור עצמנו".

אבל בואו לא ניסחף. למרות החשיבות של השער, הדיון על מיניות נשית לא צריך להיראות רק כמו השער של "את". בכל זאת, העמידו כאן את ניבר מדר לתצוגת הצופים, וההעמדה שלה דומה יותר לדימויים פורנוגרפיים מאשר לאישה שחוקרת בעצמה את המיניות שלה. מה עוד שהיא  לבנה, רזה, צעירה וחלקה, ואנחנו צריכות מודלים נוספים. אבל זו לא ההחפצה של "בלייזר", אלא שלב בדרך לשיח הכרחי מאוד על מיניות נשית. כזה שלא קובע שאו שאנחנו מתנהגות כמו בסרט פורנו, או שאנחנו כבדות ומשעממות.

• את
• ניבר מדר