"אתה חייב לעמוד על הרגליים, יש לנו תחרות לשפוט". זה הדבר האחרון שאמרתי לדייויד רובינגר, ממש אתמול.
אני מרגישה מוזר לכתוב עליו בלשון עבר. היה לנו רק שבוע להיפרד ממנו, ועכשיו זה הזמן של המשפחה. המילים שלי כאן ועכשיו הם בשם כל צוות האוצרים של אתגר הצילום JerusaLENS, הפרויקט הצילומי האחרון בו היה רובינגר מעורב, בתפקיד גורו אתגר הצילום.
ביום הראשון בו עבדתי כצלמת, לפני כ-40 שנה, עמדתי על סולם ופתאום רעם קול מאחוריי: "גברתי, את מפריעה". זה היה רובינגר, ומאז הפכנו לחברים.
דייויד היה הגורו האישי שלי בצילום. הוא ואשתו טיפחו את הקריירה שלי, ועשיתי מעט מאוד מהלכים בחיי כצלמת מבלי להתייעץ איתו. היינו יחד במלחמות, במאורעות היסטוריים ובעבודה, ובכלל זה במלחמת לבנון לפני 25 שנה. התמונה שלו ושלי ממלחמת לבנון תלויה מאז על לוח המודעות הביתי. הוא תמיד דחף אותי קדימה בכל מה שעשיתי, העביר ביקורת ושמח כשהצלחתי.
דייויד נפטר עם חיוך ודמעות בעיניים, וזה משקף את חייו - למרות שבשבוע האחרון הוא הספיק להיפרד מרוב החברים הקרובים, התאווה לחיים לא עזבה אותו עד לרגע האחרון. התמונות המפורסמות שלו הן של פוליטיקאים ומלחמות, וכך הוא גם מוכר לציבור, אבל הוא מאוד אהב לצלם נופים, ובעיקר – אנשים. זה לא שהוא היה יוצא במיוחד לטבע. אבל תוך כדי צילום של אירוע או תרגיל צבאי, הוא היה מסובב את המצלמה לכיוון הגבעות, העצים והדיונות, כך שבנגטיב אחר כך היית רואה 4-5 פריימים של טנקים, ואז פתאום פרחים ונוף.
קסטלנובו ורובינגר במלחמת לבנון. צילום: ג'רי הולנדר (באדיבות המצולמת)
כגורו של אתגר הצילום בתחרות JerusaLENS, אני חושבת שהוא היה מעריך מאוד צילומים של חיי היומיום בירושלים. כל צילום של בני אדם בתוך ירושלים הוא צילום שהיה מדבר אל דייויד. הוא רצה לראות את הפסיפס האישי, האנושי והקוסמופוליטי של העיר, שיראו אותה בגובה העיניים ולא רק דרך עדשת המלחמות. לפני כל חג הוא היה שולח לנו, חבריו הקרובים, תמונות אנושיות ותמונות נוף: פרחים, נוף, ציפורים, ובעיקר חיי היומיום ואנשים.
הוא אהב לצלם כל דבר. המצלמה הייתה תלויה דרך קבע על צווארו, והייתה הדרך שלו ליצירת קשר עם אנשים. אחרי פגישות בהן צילם אנשים הוא היה שולח להם מיד את התמונות שצילם. בעבר באמצעות מעטפה ובול, ועם ההתפתחות הטכנולוגית - באמצעות דוא"ל. מעולם לא היה צריך להתחנן אליו לקבל תמונה, כי הוא אהב לחלוק אותן, ומיד, עם מצולמיו.
דייויד מאוד אהב את ירושלים. הוא צילם את העיר מאז מלחמת העצמאות, והרגיש שהוא חלק מהעיר ושזו העיר שלו. בשנים האחרונות הוא כאב את המצב, גם אם לא חלק כאב זה בפומבי. הוא הסכים להצטרף לאתגר מכיוון שהרגיש שהקשר בין העיר לגבעת התחמושת הוא ברור, בוודאי עבורו, כמי שתיעד את המלחמה בה גבעת התחמושת הפכה לשיר. הוא קיווה שהרבה תמונות יועלו על ידי אנשים צעירים בירושלים, כך שניתן יהיה להשוות את העיר לאורך השנים, וכיצד השתנה והתפתח הנוף האנושי של העיר מאז הימים בהם הוא התחיל לצלם ועד היום.
הצטרפתי לאתגר הצילום כי דייויד הסכים להיות הגורו שלו, והוא רצה שהתמונות שייצגו את ירושלים תהיינה תמונות של אנשים ולא של מלחמות. הוא חלם על שלום וחיי שגרה בעיר המורכבת הזאת.
רינה קסטלנובו היא צלמת ה"ניו יורק טיימס" וחברת צוות המנטורים של אתגר הצילום JerusaLESN הנערך בימים אלה. בסיום התחרות יבחרו המנטורים את הצילום הזוכה בקטגוריית בחירת הגורו בשמו של רובינגר ז"ל