עד השבוע זה עוד היה עדיין סוג של לגיטימי, כל מה ששמענו הוא הדלפות מחדרי חקירות ועדויות של בחורות מבולבלות, אבל אחרי פרסום העדויות כולנו כבר עמוק בעניין. גם חסידי ההפרדה בין האדם לאמנות (גילוי נאות: עד היום גם אני הייתי ביניהם) כבר לא יכולים להמשיך לעשות זאת. יכול להיות שכל זה היה צריך להתחיל מוקדם הרבה יותר, כשהשמועות על היחס המשפיל כלפי אילנית יצאו לאור, אבל עדיף מאוחר. כישרון מוזיקלי גדול ככל שיהיה, אייל גולן לא ראוי עוד לחסות החפות הציבורית. הגיע הזמן להעניש אותו בדרך שבה רשויות החוק כנראה לא יכולות.
ראיות נסיבתיות וגרסאות פסולות הן עניין לעורכי דין ומשפטנים. תיקים נופלים במקרים רבים על עניינים טכניים וזה חלק מהעניין. אבל כשדפוס הפעולה נחשף בדרך הזאת, כבר לא באמת חשוב אם גולן ידע מה גילן של הבנות או לא, אם היה מעורב אישית במערכת הסרסרות המשומנת שהקיפה אותו, או אם הצליח לא לשמוע מונחים כמו "פות-מוביל" ו-"פלא-פות" שהפכו לחלק מהז'רגון של החבורה. כן, יכול להיות שאורי זוהר ודן בן אמוץ עשו את אותם הדברים בשנות השבעים, בטוח שיש בעיה חמורה בחינוך בגילאי הנוער, ועדיין כל אלה לא מנקים מהוקעה.
חברה שפועלת לפי אמות מוסר נורמליות מוכרחה לנתק מגע מדמויות כמו אייל גולן. חרם צרכני הוא מסר חברתי כזה בדיוק, זה שפועל גם בשטחים האפורים של החוק ויודע להפסיק את החגיגה כשהיא יוצאת מכלל שליטה. המסר הוא פשוט: אין מחילה לגברים שמנצלים עמדות כוח כדי לגרום לנשים צעירות לעשות כרצונם. מי שנורת האזהרה נדלקת לו רק אחרי מציצה נלהבת מדי בחדר המדרגות, צריך להרגיש את המסר הזה עמוק בכיס.
