הכותרות של העיתונים המובילים מתכתבות זו עם זו, כל אחת לוקחת את תמונת הסיום של המלחמה למסקנה אחרת. וגם: האובססיה חסרת הפרופורציות לחולצת הפסים של זארה, מה עומד מאחורי המינוי של איילה חסון ולמה גדעון לוי כל כך מאושר? ביקורת העיתונות של ולווט אנדרגראונד
דבורית שרגל | ולווט אנדרגראונד| פורסם 28/08/1415:33
מומלץ פשוט לצפות בסיכום המלחמה של בנימין נתניהו, בוגי יעלון ובני גנץ. עזבו פרשנויות. אבל תצטרכו להקדיש לזה 47 דקות תמימות. ממש סרט תיעודי.
אני מודה שזה די משעמם ושנשברתי באמצע. אז לשיקולכם. אפשר גם להריץ.
גם נתניהו וגם גנץ אמרו שחמאס הוכה, או שהוכה קשות? הכותרות של ישראל היום ושל הארץ מתכתבות באופן משעשע.
בעוד ישראל היום מצטט את נתניהו “חמאס הוכה”, עושה הארץ אותו דבר בדיוק, אבל מוסיף: “התמיכה ברה”מ צנחה ב-27%“.
ידיעות יעשה כל מאמץ כדי לא לתת לנתניהו כותרת ראשית. אז גנץ זכה מן ההפקר.
צילום מצוין של הטריומוויראט בשער מעריב. הקרדיט לרויטרס, הח”ח לבחירת עורך/ת עמוד השער. קומפוזיציה מופלאה, שיכולה הייתה להיחשד כמבוימת, אך לא ולא. כל הכבוד.
צילום:
צילום מסך
אובססיית שואה
ידיעות הקדיש את כפולת האמצע של עמודי החדשות לתיאור פרשת זארה (כולל כותרת מפורכת “זארה ירדה מהפסים”), כוכב השריף והחולצות המפוספסות (לרוחב!). איזה הגזמה. מילא, הטירוף ברשת (אתמול), אבל גם בעיתונות השקולה והממוסדת? משטרת השואה מסתובבת בכל פינה, מחפשת רמזי רמזים לכך שמישהו מזלזל בשואה, מכפיש את זכרה, לא יודע כל ניואנס. באמשכם, בחיים לא ראיתם כוכב של שריף? אז הכוכבים שלנו היו כסופים, נו, ציפוי כסוף על הפלסטיק. איזה דרמה, איזה עניין עושים מהסיפור הזה. למה לא לקחת את כל החולצות של זארה ולשרוף אותן בכיכר העיר, תוך שאנו נושאים שלטים “לא נשכח לא נשכח, שישה מיליון יהודים נרצחו, תך תך תך”.
פסולי חיתון
“פסולי חיתון”, למען ידידינו הצעירים, הוא רפרור למדור ותיק בכל העיר הירושלמי של שנות השמונים. במדור, שהופיע כטור צד, הופיעו כל מיני ביטויים ומעשים שהופכים את בעליהם לפסולי חיתון. אני החזרתי את המדור הזה לחיים גם בבלוג האישי שלי וגם בעמוד מכסחי הקלישאות ופסולי החיתון בפייסבוק.
המילה שהכי מהדהדת בתקשורת בימים/ שבועות אחרונים היא חמיצות. אני יכולה לקרוא את המילה הזו בהמון הקשרים: תוצאות המלחמה, תוצאות המו”מ, הסכם הפסקת האש, תושבי עוטף עזה, ארוחה גרועה במסעדה, G&^% גרוע, ומה לא. בקיצור, חמיצות. אם בבודדת אפשר עוד לסלוח על קיומה החמצמץ, הרי שהתפשטותה במחוזות התקשורת הופכת את כל המשתמש בה לפסול חיתון לאלתר. גם אם יימנע מלשבת בפינות שולחנות לנצח, לא יעזור. אמרת חמיצות? הפכת לפסול/ת חיתון. שלא תגידו שלא הזהרתי. על הכוונת: דן מרגלית, יוסי יהושוע.
צילום:
Oyoyoy ויקיפדיה
משתכשכים בביצה
לא התייחסתי להודעה על מינוי איילה חסון לעורכת הראשית של שידורי החדשות של הערוץ הראשון אתמול גם בגלל הסחת דעת, וגם מאחר שנערכו דיונים קולניים בתגובות שלשום וגם אתמול.
חלק מהדיונים עסקו בהיעדר ניסיונה הניהולי. צריך להבין שתפקידי עריכה, גם בכירים מאוד, מלווים תמיד באנשי ניהול מסביב. את זה יודע כל מי שעבד במערכת כלשהי מימיו. כך שהטענות על היעדר ניסיון ניהולי לאו דווקא קריטיות במקרה זה (ואחרים). צריך להבין איך מערכות מתנהלות כדי לזרוק הערות כאלו.
שאלה: מה עושים עם העובדה שיונה ויזנטל, מנכ”ל הערוץ שמינה את חסון מיודד עם בן הזוג שלה, שי נשר? מסובך במדינה שהיא שכונה. מצד שני, אחרי עשרות שנים של חסון במערכת, מה צריכה להיות הסיטואציה אם מגיע בוס חדש שקשור אליה?
אגב, גם המינוי של חסון וגם זה של ויזנטל כעורך ראשי, הוא זמני. בעוד ויזנטל מתכוון להתמודד על התפקיד לכשתקום הרשות החדשה, מהלכיה של חסון לא ידועים כרגע. מאחר ששניהם למעשה בתקופת מבחן מאוד מאוד זמנית, אפשר להרגיע את הספקולציות האם הם מתאימים לתפקידיהם. נראה מה יעשו.
חסון לא יכולה לפטר אנשים או להביא אנשים חדשים מבחוץ. זה, מן הסתם, גם מצבו של ויזנטל, ולכן צריך היה לבחור מישהו מהמערכת. יש לכם רעיונות אחרים, מי יכול היה למלא את התפקיד טוב יותר מחסון? כוונתי למבקרי המינוי (כמו ששמתם לב, אני לא מביעה פה את דעתי על כישוריה, או על אובססיית הרפז ברק/אשכנזי שלה). אלדד יניב במפגן פרגון.
גדעון לוי מספר על נבואה שהתגשמה. כך הפך לאיש הכי שנוא בישראל.
…איך קרה, שעיתונאי אחד — לא הכי נקרא, שכותב בעיתון אחד — לא הכי נפוץ, נהפך ליעד כזה של זעם ושנאה. איך זה, שמראה קטנה וסדוקה, פנס כיס זעיר, מסוגלים להוציא כל כך הרבה כעס. איך זה, שקול אחד אחר הקפיץ כל כך הרבה ישראלים, מהימין ומהשמאל, מהצפון ומהדרום. אין זאת אלא, שגם אחרוני המתלהמים הם אנשי מצפון: גם הם חשים כנראה, שמשהו בוער מתחת לרגליהם, מתחת למרבדי הצידוקים וההגנות שהניחו לעצמם. שאם לא כן, למה הם זועמים כל כך? ולמה אינם בטוחים יותר בצדקתם? האמת, אני גאה מאוד במה שכתבתי במלחמה העלובה הזאת, ואני מתבייש בתגובות שעוררו דברי — שיותר משהעידו עלי הן העידו על החברה הישראלית, המכחישה את עצמה לדעת, בורחת מפני בשורה ומשקרת לעצמה, בתעמולתה ובשנאתה…
סודה סטרים חוככת בדעתה אם לסגור את המפעל בגדה. טוב, ממילא בלי סקרלט ג’והנסן זה לא זה.
פוסט מורטם
ג’ימי קימל לוקח תתפקיד של רוס גלר ומחיה את חברים בעזרת שלוש הנערות. מוניקה, רייצ’ל ופיבי נראות טוב מתמיד. או כתמיד. לא הזדקנו בשנייה. יש נסים בהוליווד.
רשיון להורות
זוג הורים חסר בינה לקח את בתם בת התשע לבילוי במטווח שנקרא כדורים והמבורגרים, על הגבול בין אריזונה לנוואדה. מדריך הירי לימד את בת התשע לירות בתמ”ק עוזי הידוע לשמצה (בו נהרג, אגב, הדוד שלי בתאונה אידיוטית בצבא). בת התשע איבדה שליטה על הנשק, וירתה במדריך שלה למוות. מנהל המטווח מסר שמותר לבני שמונה ומעלה לירות בהשגחת מדריך או הורה. מאיפה להתחיל להתעצבן?
בת 20 ילדה בבית בסיוע דולה ללא מיילדת למרות שהרופא אסר עליה זאת לפי הנחיות משרד הבריאות: מדובר היה בהריון בסיכון גבוה. התינוק נולד במצב של מוות קליני ומאושפז במצב קשה מאוד. האם תועמד הנערה חסרת האחריות לדין? האם צריך היה לאשפז אותה בכפייה? מה זה הדבר הזה? הנה, לא לכל אחד יש שיקול דעת אם ללדת ואיך.
