לוסי אהריש: "יש בי כעס על המקום הזה. אני צריכה להתרחק מכאן ולהתגעגע"

1987. בתחילת האינתיפאדה הראשונה. משפחה ישראלית נוסעת ברחוב הראשי של העיר עזה. אבא, אימא, דודים, ושני בני דודים הספונים במושב האחורי של המכונית. מאחת הסמטאות מגיח פתאום בחור צעיר, רזה ומצולק, ששרשרת זהב נוצצת ענודה על צווארו. פניו מזרי אימה ובידיו שני בקבוקי תבערה. איש מנוסעי המכונית אינו מבחין בו חוץ מלוסי, הילדה בת השש שבמושב האחורי. לשבריר שנייה מבטיהם מצטלבים: עיני המחבל ננעצות בעיניים התמימות של הילדה הקטנה. היא מתכווצת בפחד בכיסא ואמה גוערת בה בתגובה, כמנהג האמהות: "לוסי, שבי יפה". אבל לוסי משותקת מפחד. ואז הבחור זורק את הבקבוקים לתוך המכונית ופיצוץ אדיר נשמע.

"אני זוכרת את בן הדוד שלי עולה בלהבות ואת אבא שלי מכבה אותו עם המטף של הרכב", נזכרת היום העיתונאית ומגישת הטלוויזיה, לוסי אהריש, בראיון ל"פירמה". "אני ואימא שלי נזרקנו לרצפת המכונית ולדוד שלי נשרפו הידיים. אחר כך אבא שלי התחיל לצעוק: 'אנחנו ערבים, אנחנו ערבים, איך אתם עושים לנו את זה?' בהמשך הגיעו כוחות צה"ל ופינו אותנו מהמקום".

בחודש האחרון, עזה, אותה עזה שבה כמעט איבדה את חייה, חזרה לשחק תפקיד מרכזי בחייה של אהריש, כמו בחיים של כולנו. כמגישה מהדורת החדשות המרכזית באנגלית של ערוץ החדשות הבינלאומי i24news, מנסה אהריש, מוסלמית שגדלה בדימונה למשפחה הערבית היחידה בעיירה הדרומית, לתווך לצופי הערוץ ברחבי העולם את הסיטואציה המורכבת של מבצע "צוק איתן".

כשאת רואה מה קורה שם עכשיו, את חושבת לפעמים על מה שקרה לך בעזה?
"כל הזמן. אחד הדברים הראשונים שרציתי לעשות כעיתונאית זה לחזור לעזה ולחפש את הבחור שזרק את בקבוקי התבערה", אומרת אהריש, שמדברת על הטראומה הקשה בריחוק, כמעט בחיוך, כאילו היא מתארת בפניי חיים של מישהו אחר. "אני שואלת עת עצמי מה עלה בגורלו, האם הוא נפצע במבצע 'צוק איתן', אולי הוא נהרג. מאוד מעניין אותי לדעת איפה הוא היום, לשבת לדבר איתו. לנסות ולברר מה עובר לבן אדם בראש כשהוא רואה ילדה קטנה מסתכלת עליו ולמרות זאת, בקור רוח מדהים, דוחף שני בקבוקי תבערה לתוך הרכב".

מי שלא מתמודד, שיישאר בבית

שני אירועים טלוויזיוניים מנוגדים במהותם, שבהם הייתה מעורבת אהריש בשבועות האחרונים, זכו לתהודה גדולה. הראשון שבהם החזיר אותה, לדבריה, לרוע שבו פגשה בעזה בילדותה. ב-6 ביולי התארח פעיל הימין בנצי גופשטיין בתוכנית "שיחת היום" שמנחה אהריש בערוץ 2. במהלך הדיון הטיח גופשטיין באהריש "את לא אמורה להיות כאן", בהתייחסו להיותה ערבייה. אהריש הגיבה באמירה: "אני לא אזוז משום מקום", וגופשטיין המשיך: "נחיה ונראה".

"זאת הייתה הפעם השנייה בחיים שבה הרגשתי רוע צרוף", אומרת אהריש. "הרוע של גופשטיין הפחיד אותי וערער אותי. זה אפילו לא היה מה שהוא אמר, אלא האנרגיה שהוא שידר. כמות השנאה שהייתה לו הזכירה לי את המחבל מעזה".

המתקפה האלימה של גופשטיין עליה לא הייתה משהו שאהריש לא פגשה בעבר. כילדה למשפחה הערבית והמוסלמית היחידה בדימונה, שהגיעה לעיירה הקטנה של יוצאי צפון אפריקה המסורתיים בעקבות עבודת האב, מכות ונאצות היו חוויה כמעט יומיומית עבורה. "בגן וביסודי הילדים היו דופקים בי כדורים כשחציתי את המגרש וצועקים לי 'ערבייה מסריחה'", היא אומרת. "בתיכון הם נהיו יותר מתוחכמים. בכל בוקר הייתי נכנסת לבית הספר ופוגשת כתובות כמו 'לוסי ערבייה מסריחה תעופי מפה'. ובכל יום מנהל בית הספר, מאיר כהן, שהוא היום שר הרווחה, היה מגיע עם דלי של צבע ומוחק את זה. למחרת, הכתובות היו חוזרות".

איך הגיבו הורייך להתעללויות בבית הספר?
"אבא שלי אמר לי: 'אם את לא יודעת להתמודד עם החיים תישארי בבית', אז למדתי להתמודד. ההורים שלי הם לא אנשים משכילים, אבל הייתה להם המון סבלנות והם התעקשו לתת לי ולשתי אחיותיי את כל מה שלא היה להם. הם שלחו אותנו לחוג בלט ולחוג פסנתר וללימודי חליל צד. דחפו, דחפו ודחפו. וזה הצליח".

השידור השני שבו השתתפה אהריש וזכה לחשיפה ולתגובות רבות מספור, בין היתר ברשתות החברתיות, היה ראיון שקיימה ב-13 ביולי בערוץ i24news, שבמהלכו התעמתה עם העיתונאי הפלסטיני עלאא משהראווי. בתגובה לטענות העיתונאי העזתי על הפגיעה של צה"ל באזרחים, שאלה אותו אהריש בשידור: "איפה אתם העיתונאים? איפה אתם האנשים? למה אתם לא יוצאים אל החמאס והג'יהאד ואומרים להם להפסיק? ברגע שתעמדו מולם פנים אל פנים, אתם יודעים שתיתפסו חזקים יותר כשתנסו להסביר את הנזק של המצור שישראל מפעילה עליכם, אבל אתם לא עושים דבר מול האנשים שפוגעים בכם".

"הריאיון הזה עשה רעש גדול כי אף עיתונאי לפניי לא שאל את השאלות האלה, ועוד מי שואל? לוסי, שהיא גם ערבייה", מפרשת אהריש את המקרה. "אבל זה בולשיט. בסך הכול עשיתי את מה שכל עיתונאי צריך היה לעשות. המטרה שלי היא שהצופה יקבל אינפורמציה מלאה".

זו לא שאלה דמגוגית? הרי הפלסטינים לא באמת יכולים להתקומם מול החמאס, כי הוא יהרוג אותם.
"אתה צודק שהם לא יכולים להתקומם, אבל השאלה חייבת להישאל. בהמשך השידור אמרתי גם את מה שאתה אומר. אני שואלת את השאלות משני הכיוונים והשאלה לעיתונאי הפלסטיני לא הייתה הבעת עמדה שלי, למרות שזה נתפס ככה. בעצם עיוותו את זה ברשתות החברתיות וגם בחברה הערבית, והנגזרת של זה הייתה שאני וההורים שלי קיבלנו איומים ברצח. קיבלתי הודעות לטלפון ולפייסבוק: 'נהרוג אותך ונבתר את הגופה'. כמות התמיכה שקיבלתי מיהודים לעומת זאת הייתה פסיכית".

ובכל זאת, מהי העמדה האישית שלך?
"הדבר שהכי חשוב לי הוא להיות מאוזנת ולהשמיע את שני הצדדים. לצערי, זה הפך לדבר נדיר בתקשורת. לא מזמן פתחתי ערוץ 2 והם הראו קטע מאל ג'זירה, שבו סוקר האירוע בשכונת סג'עייה שנהרגו בו אנשים רבים. בשלב מסוים הכתב של אל ג'זירה פרץ בבכי בגלל מה שראה. ואז המגישה של ערוץ 2, לא חשוב מי זו הייתה, קטעה את השידור ואמרה: 'טוב, בוא נלך לדברים שבאמת מרגשים אותנו', ועברה לבית משפחה של חייל שנהרג. ברגע הזה היא בעצם אמרה: 'כוס אמא של הילדים בעזה' ובכך היא חטאה לתפקידה העיתונאי. גם אם אתה חלק מהתקשורת הישראלית, העבודה שלך היא לשמור על הבאלאנס, והמחויבות שלך היא בסופו של דבר לאמת. כשאתה עיתונאי, אתה לא ערבי, יהודי או פלסטיני. אתה תיבחן בשאלה אם הבאת את האמת או לא הבאת את האמת".

הכלב של הדמוקרטיה

אהריש מדגישה שבכל מקום שבו היא נמצאת היא דואגת לתת כבוד למילה שכבר הפכה כמעט גסה, "אובייקטיביות". "זה לא דבר קל. אבל זה שחוויתי את השנאה משני הצדדים גרם לי לראות שהתמונה מסובכת, והיא לא שחור ולבן".

כערבייה כמעט בודדה בנוף התקשורת הישראלי, יש לה ביקורת חריפה על עמיתיה. "לתקשורת יש אחריות גדולה מאוד לאלימות ולשנאה כלפי ערבים, כי הציבור שואב את השנאה מהטלוויזיה", היא טוענת. "ברגע שערבי עולה על המסך אך ורק בהקשרים של פשע, רצח, מלחמות והפגנות, ולא עולה בהקשרים אחרים, אז לתקשורת יש אחריות גדולה למה שקורה. כשפותחים ערוץ 2 רואים פאנל שיש בו נציג ימין, נציג שמאל, נציג מרכז וערבי. מתעלמים מזה שהערבים הם אוכלוסייה מגוונת, שגם בתוכה יש גוונים ויש ימין, מרכז ושמאל. התקשורת הישראלית חושבת ש'הבאתי ערבי לאולפן אז את שלי עשיתי', ובכך היא מנציחה את כל הסטראוטיפים שהיא מתיימרת לצאת נגדם בעצמה. אתה עיתונאי, לקחת על עצמך אחריות להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה ולא הכלב של הדמוקרטיה".

גם התקשורת הישראלית אינה חד-ממדית.
"יש היום מעט מאוד עיתונאים שעושים סיקור מאוזן ורובם לא בטלוויזיה. ואני לא מדברת על גדעון לוי. למה הגענו למצב שאם יונית לוי אומרת שיש גם צד שני אז קמות עליה עצומות מפה עד בגדד? זה קורה כי לאורך שנים לא הראינו את הצד השני. בערוצים 2 ו-10 תמיד תשמע את הטרמינולוגיה של 'אנחנו' ו'הם'. בערוץ שלנו לא תמצא את זה. הטרמינולוגיה שלנו היא 'ישראל' ו'הפלסטינים'. אנחנו לא מתייחסים לזה כאל המלחמה שלנו".

גם לתוכניות הריאליטי יש אחריות לליבוי השנאה?
"דווקא בריאליטי יש ייצוג יותר טוב לערבים מאשר בערוצי החדשות. תראה את פותנה מ'האח הגדול' ואת לינה מח'ול שזכתה ב'The Voice', ואת רנין בולוס שהייתה גם היא ב'האח הגדול' ועובדת כאן בערוץ. בסופו של דבר הקהל בחר אותן".

לא רק על האופן שבו התקשורת מציגה את הציבור הערבי יש לאהריש ביקורת חריפה, אלא גם על ההדרה של הערבים הישראלים מהמדיה. "מתי ראית לאחרונה ערבי שעובד בחדשות חוץ מאשר את פוראת נסאר (כתב המגזר הערבי בחדשות 2 - ח"מ)? הרי המדיה אמורה לשקף את המציאות, ובמציאות 20% מתושבי המדינה הם ערבים. נסאר הוא עלה תאנה במקום אחד ואני הייתי סוג של עלה תאנה בערוץ 10".

בערוץ i24news, לעומת זאת, יש 12 עובדים ערבים שמנהלים את השידורים החיים בערבית. אהריש, שנוסף על היותה מגישת מהדורת החדשות המרכזית באנגלית גם מנהלת את עובדי המחלקה בעברית, סבורה שהתקשורת הישראלית עושה טעות גדולה כשהיא מוותרת עליהם. "אם התקשורת הישראלית הייתה רק פותחת את העיניים ורואה בכל אחד מהערבים שעובדים כאן בן אדם לגיטימי, הם היו מקבלים כוח אדם מטורף ומלא אמביציה. אלה אנשי תקשורת שהעברית שלהם יותר טובה מהערבית שלהם, אבל רק פה הם מצאו עבודה".

ואם בשפות עסקינן, אז לפי לוסי אהריש, אחת הסיבות לכך שאין שלום בעולמנו המזרח תיכוני, היא אי-ידיעת השפה הערבית. "בעיניי, זו בושה שלא מלמדים יהודים ערבית מכיתה א'", היא אומרת. "אם אתה רוצה להבין מי העם שאתה חי איתו ומיהם העמים שחיים לצדך, אתה חייב ללמוד את השפה שלהם. אני מבטיחה לך שאם איווט ליברמן או בנימין נתניהו היו דוברי ערבית, המצב שלנו היה הרבה יותר טוב. ברגע שהאנשים שמנהלים את המדינה הזו לא יודעים להגיד כלום בערבית חוץ מ'מרחבא', 'אני אוכל חומוס' או 'ג'יב אל הווייה' (תביא את תעודת הזהות - ח"מ), אז אנחנו יכולים לחכות לשלום עוד הרבה מאוד זמן".

ישראל, לא מה שחשבתם

לדברי אהריש, העובדה שהקמתו של ערוץ i24news הביאה לכך שבפעם הראשונה יש ערוץ שמשדר בשפה הערבית מלחמה שמתחוללת בישראל, מישראל, על ידי כתבים ערבים-ישראלים - מקדמת את האינטרסים של כולנו. "ברגע שיש לך פריים מאל ג'זירה שבו רואים את הכתב של אל ג'זירה עומד בעזה, ופריים ליד אתה רואה את הטיל נוחת ליד הכתב שלי, אז אני ניצחתי. אני הראיתי שזו לא מלחמה בין יהודים ובין פלסטינים, ושבישראל יש הרבה יותר פנים ממה שחשבתם. כי מבחינת CNN או פוקס ניוז, בישראל יש רק יהודים".

כערוץ בינלאומי אתם מתייחסים גם לאירועים אחרים בעולם?
"רוב שידורי החדשות שלנו מתייחסים לאירועים בעזה, אבל יש הנחיה במבזקים להתעסק גם בנושאים אחרים. בסופו של דבר, אנחנו ערוץ בינלאומי שמשדר באנגלית, צרפתית וערבית, ולא ערוץ ישראלי".

לא קשה לעשות את ההפרדה הזו? את הרי ישראלית, ויש פה אזעקות בזמן השידור.
"אתמול היה לי דיון עם דימיטרי דיליאני, שהוא חבר במועצה של פת"ח. הוא יודע שאני ערבייה ישראלית מוסלמית והוא ישב כאן ואמר לי: 'ראש הממשלה שלך', 'נפתלי בנט שלך'. אז אתה בא ואומר 'זה לא שלי'. אני יושבת פה כעיתונאית שהמטרה שלה היא להביא לביטוי את כל הצדדים. הפלוס שלי הוא שאני חיה פה ויודעת מה הולך. ההורים שלי גרים בדימונה וגם הם חווים את האזעקות. הטיעונים שלי לכן יותר חזקים כלפי המרואיינים, אבל אני כן שומרת על הדיסטנס שעיתונאי צריך לשמור, דיסטנס מאוד חשוב, שלדעתי כבר לא קיים בערוץ 2 או בערוץ 10".

בציבור הערבי את נתפסת כמי שמייצג אותם?
"אני מקבלת המון תמיכה מהקול הערבי הדומם שמפחד לדבר בגלוי. אבל הקול הדומיננטי הוא של 'נרצח אותך ציונית', את מכרת את נשמתך לשטן ותעשי הכול כדי למצוא חן בעיני היהודים".

לדברי אהריש, היתרון הגדול שבהגשה בערוץ i24news הוא שהוא בינלאומי, וכאמור, אובייקטיבי. "בניגוד למה שחלק מהאנשים חושבים, הערוץ הזה הוא לא ערוץ פרופגנדה ישראלית", היא מבהירה. "לפני כמה ימים קיבלתי טלפון מאישה שחברה באיגוד יהודי בארה"ב וביקשה ממני לבוא להרצות אצלם. במהלך השיחה פתאום היא אמרה לי: 'מאוד חשוב לנו שתדברי על איך אתם משלבים את תוכני ההסברה הישראלית בערוץ'. בנקודה הזו נהיה לי כואב בגוף. אנחנו עושים הסברה של המציאות. של מה שבאמת הולך במזרח התיכון. לא מנקודת מבט של אל ג'זירה, של הערבים או של היהודים".

עשית לאחרונה קפיצה גדולה בקריירה והפכת למוכרת. את אוהבת את זה?
"אני אמנם גרה היום במרכז תל-אביב, אבל אל תשכח שגדלתי בדימונה, שזה מקום קטן שבו כולם מכירים את כולם ואני רגילה שמדברים איתי ברחוב. ישראל היא כמו דימונה, רק בגדול. אני לא עושה 'ביג דיל' מזה שאני מוכרת".

ומה הלאה?
"המטרה היא חו"ל. זה יכול להיות ארצות-הברית, לונדון או ספרד. אני צריכה את זה לעצמי. אני לא רוצה להתעורר יום אחד ולהגיד: 'למה לא עזבתי את המדינה לכמה שנים כדי להתרחק לרגע מכל הבלגן'".

ככה, תעזבי אותנו?
"יש לי הרבה מאוד כעס על המקום שאני חיה בו. בשביל הנפש שלי וגם כדי שאולי אפסיק לכעוס אני צריכה קצת להתרחק מכאן ולהתגעגע".

"פרנק הוא הראשון שלא הלך על הסטראוטיפ"

עד לפני שנה, אז הפכה למגישת מהדורת החדשות המרכזית באנגלית של ערוץ החדשות הבינלאומי i24news שהוקם באותה עת, וגם לאחראית על השידורים בערבית ובאנגלית, התקשתה לוסי אהריש לפרוץ לקדמת הבמה. וכפי שהיא מעידה על עצמה, "ליקקתי את הרצפות. עבדתי בעבודות מזדמנות בתקשורת וכשבאתי ואמרתי 'אני יכולה לעשות יותר', תמיד אמרו לי 'אין מקום', 'אנחנו לא יכולים', או את 'אובר קואליפייד'". עד שהגיע הטלפון מערוץ i24news.

גם הפעם אהריש התבקשה לבוא לאודישן לתפקיד מגישת המהדורה בערבית. "אבל הודעתי להם שאני לא מעוניינת להמשיך להיות ממותגת במקום הזה וביקשתי לעשות אודישן להגשה באנגלית". האודישן עבר, כידוע, בהצלחה. "פרנק (מלול, המנכ"ל - ח"מ) שאל 'מי זו הבחורה שהייתה אמורה להגיש בערבית?', ואמרו לו שאני לא מעוניינת להיות ממותגת למקום הזה. הוא חשב קצת ואמר 'יאללה, ניקח אותה'. פרנק הוא הראשון שבא ואמר 'אני לא הולך על הסטראוטיפ ושם את הערבייה בשידורי הערבית'. לא קיבלתי את המקום האחר הזה מהתקשורת הישראלית".

בתוכנית "מועדון המבקרים" בערוץ 2 לא השתתפת על תקן "הערבייה".
"נכון, אבל זו הייתה תוכנית קלילה יותר. חוץ מזה שג'ודי (שלום-ניר-מוזס, שהשתתפה בתוכנית - ח"מ) תמיד הייתה אומרת 'יש לי חברה ערבייה'".

לא קשה לך להגיש באנגלית?
"האנגלית שלי לא מאה אחוז. יש לי פה ושם ליפסוס או טעות, אבל אני לא מתיימרת להיות אמריקאית. אני לוסי, ישראלית, וזה חלק מהאותנטיות שלי. בהתחלה הלקיתי את עצמי על כל טעות, אבל אני עושה טעויות גם בעברית, וזה בסדר. העולם לא נופל ולא חושבים שלוסי מטומטמת או פחות ראויה כי הייתה לה טעות קטנה פה ושם".

• לוסי אהריש
• צוק איתן