לחילונים אין רב להיוועץ בו ברגעים שבהם מילה אחת של תבונה היא כל מה שצריך כדי לחזור למסלול שפוי. לנו היה מזל. מוטי קירשנבאום היה האדמו"ר שלנו. האיש שסלל את הדרך לסאטירה בטלוויזיה הישראלית, חתן פרס ישראל ואייקון תקשורתי היה, כמה מפתיע, גם האדם הנגיש והאמפאתי ביותר שפגשתי בחיי המקצועיים. ברבות מהצמתים וההתלבטויות שהפקת תכנית סאטירה מזמנת ליוצריה, מצאתי את עצמי מרים טלפון למוטי, או נוסע לפגוש אותו אם הוא לא באיזה ג'ונגל. לפעמים הוא גם הטריח את עצמו לחדר הכותבים שלנו כדי לתת כתף בשעת משבר. כאדם שכבש פסגות כבר בתחילת הקריירה היה לו המון רספקט לצעירים. הוא הציע את עצמו לעזרתם בלי גרם של התנשאות או פטרונות. תמיד חד, תמיד שנון, תמיד חם.
בכל הזדמנות הוא עודד אותנו להעז יותר ולחדד את האמירות שלנו. סאטירה היא עניין סובייקטיבי, הוא אמר לנו לא פעם. לא צריך לשאוף לאיזון מלאכותי ולנסות לרצות את כולם אלא להיות נאמנים למה שמאמינים בו. אתם לא כאן כדי להתחנף לקונצנזוס, הוא מספיק מרוצה מעצמו גם ככה. מצד שני אסור לעשות הנחות לאף אחד כשהוא מפשל, גם אם הוא קרוב לתפיסת עולמך. הרקורד שלו כמי שמירר דווקא את חייו של רה״מ רבין ב״ניקוי ראש״ דיבר בעד עצמו.
כשהתחלנו לעבוד על "זוהי סדום", ביקשנו שיצטרף לקאסט בתפקיד אברהם אבינו. הוא הסכים מיד כי כמו שצופי הטלוויזיה כבר יודעים, הוא לא אחד שפוחד להשתטות. לא היה צריך להסביר לאף אחד למה דווקא הוא. ברור שמדובר באבינו הרוחני. העצב ותחושת האובדן היום בהתאם.