מגדור מתסכל: החוגים של עיריית ירושלים

הכותרות

אני אדלג על כפולות החזרה ללימודים, עם טורים אישיים של הורים וילדים. כל החזרה הזו היא בסימן יישובי העוטף שיכולים נכון להיום לנשום לרווחה ולשלוח את הילדים למוסדות החינוך. אז יופי, ונראה כמה זמן זה יימשך.
אם אתם ממש חייבים לקרוא, איגרת שר החינוך שי פירון לילדי ישראל. מי פרסם אותה? ישראל היום.

מאות מיליוני שקלים יאושרו היום ליישובי עוטף עזה. זוהי כותרת בשער ישראל היום. אם כי הכותרת בידיעה עצמה היא “לא יעלה על הדעת שלא נקבל סיוע”.

הכותרת הראשית בנושא זה בידיעות הפוכה לגמרי: אשקלון, אשדוד ובאר שבע זועמות על שהן מחוץ למפת ההטבות.

מצחיק: בתוככי הידיעה בידיעות כתוב שסיוע כולל ליישובי הדרום יוגש תוך כמה שבועות.

בישראל היום, הקטע על זעם אשקלון מובא בסוף הידיעה. בכותרת המשנה נכתב שסיוע כולל יוגש בקרוב.

שנאמר, מלחמת כותרת. שימו לב מה המשמעות של עריכה. אותם נתונים מובאים פחות או יותר בשני העיתונים, אלא שהעריכה שינתה את הדגשים: בישראל היום משבחים את התמיכה, בידיעות זועמים על אי התמיכה. לפחות בכותרות הראשיות. אלא שהתמיכה תינתן לכל, ככל הנראה.

ישראל היום מכריז בשער בציטוט, “ארוץ שוב לראשות הממשלה”.
אם תחפשו את הציטוט בעמודיו הפנימיים של העיתון, בכתבה האמורה, תמצאו את המשפט הבא:

אבל זהו עיתון של רה”מ, מה לעשות, אז בשער תובא הכרזה מסוג זה, בנחרצות ובציטוט. גם בידיעה עצמה לא מובאים הדברים בכותרת או בכותרת המשנה.

בן כספית ממשיך במסע ההכתשה של נתניהו:

"כשמגיעים לנתניהו, זה כבר סיפור אחר. נתניהו והרפתקאות הם כמו שמן ומים. מבחינתו, כל הצוק איתן הזה היה מיותר. מטרת העל שלו היא להישאר ראש ממשלה, כי זה טוב ליהודים. כל מה שיטלטל את הסירה, מיותר. מה היה לו רע קודם? בסופו של דבר, צה”ל יכול להציג פגיעה קשה מאוד בחמאס. השבוע שעבר היה מוצלח מקודמיו, כשסוף-סוף הושגה פגיעה בבכירי חמאס משמעותיים והופלו תשעה מגדלים רבי קומות, שאחסנו גם מפקדות חמאסיות. בצה”ל מנופפים בדוחות המודיעין (אבל לא מפרסמים את תוכנם בציבור), שמהם עולה בוודאות כי חמאס הובס."

ובכל זאת מעריב מצטט בשערו את דברי נתניהו לראיון בערוץ 2 (kooker): לא רציתי הרג וחטיפת חיילים.

הארץ בכותרת הראשית שלו מסיט את תשומת הלב לעזה ומציע לישראל להקל על הלחץ שם. דרמת התמיכה ביישובי הדרום לא עולה פה על הפרק בשער העיתון.

משתכשכים בביצה

מגמה פרועה בקרב כותבי הארץ: הם עוזבים את הארץ. זה התחיל בסייד קשוע וממשיך ברוגל אלפר. מה הלאה? עמירה הס? גדעון לוי? ארי שביט? אני חושבת שישראל היא המקום היחיד בעולם בו אנשים מצהירים בפומבי שהם עוזבים את המקום הזה, וגם מסבירים למה. הם מזכירים לי ילדים בני חמש שלוקחים שקית ניילון ומודיעים להורים שלהם שהם עוזבים את הבית.

אני חלילה לא נגד עזיבה. כל מי שרוצה לגור ולחיות במקום כלשהו, מוזמן לעשות זאת. זו החלטה אישית.

את ההחלטות האישיות האלו, שמסתכמות בשלוש מילים, חיים טובים יותר, עוטפים העוזבים באידיאולוגיה. קצה נפשם במדינה הזאת.

יש את האמירה הזו, הכל פוליטי? אז אני אומרת: הכל אישי. רוצים? עזבו, מה הסיפור. לא ייעצר איש בנתב”ג כשמיטלטליו על גבו. הכל סבבה, הכל טוב. כל אדם רשאי לחיות בכל מקום בעולם. בהצלחה לאלפר, בהצלחה לקשוע, ולכל מי שעובר דירה. בכיף. רק רצוי שתהיו כנים עם עצמכם. ואיתנו, קוראיכם.

ילדים זה

רונית מושל מירושלים שיתפה בפייסבוק את העמוד הזה, מתוך חוברת החוגים של מינהל קהילתי גינות העיר.
שנאמר, צמרמורת.

אין לי מה להרחיב, אתם מבינים, כן? ואל תגידו לי “אבל ככה בנות רוצות”. קשקוש. תמשיכו לתבנת אותן, אז זה מה שהן ירצו.

>> הכתבה התפרסמה במקור בבלוג "ולווט אנדרגראונד"

• ולווט אנדרגראונד