"אין ספק שהמשכורות והעלויות של הפקת סדרות בארה"ב עלו די בחדות בחמש השנים האחרונות, ואני לא בטוחה כמה הן יכולות עוד לעלות. בסופו של דבר, יש גבול ליכולת הכלכלית של כל שוק לצמוח כל שנה בצורה כל כך חדה. בנקודה מסוימת תתחיל להיות איזושהי נפילה, והחוקים יוגדרו מחדש". כך אומרת דנה וולדן, יו"רית ומנכ"לית משותפת של קבוצת הטלוויזיה של פוקס האמריקאית.
וולדן מתייחסת למה שמכונה “תור הזהב" של הטלוויזיה, שאותו מובילים בשנים האחרונות דווקא ערוצי הבוטיק של התעשייה כמו HBO, נטפליקס ואמזון, ושבמסגרתו הפכו סדרות הטלוויזיה הבולטות והמובילות ליקרות וליוקרתיות יותר, והן מושכות אליהן כוכבים גדולים, שחקנים במאים ויוצרים מעולמות הקולנוע, בניגוד לכיוון התנועה שהיה מקובל עד לשנים האחרונות. התופעה הזאת משפיעה כמובן גם על הרשתות הגדולות ובהן פוקס.
“אני חושבת שהמעבר הזה של כוכבים בקליבר מאוד גדול מהקולנוע לטלוויזיה, שאותו אנחנו רואים בשנים האחרונות, נובע מכמה סיבות. קודם כול, עסקי הקולנוע הופכים יותר ויותר קשים. יש תחרות גדולה על כישרון, על צופים ועל צרכנים, ומאחר שיש כל כך הרבה פלטפורמות שעושות תוכן, זה באמת יוצר הרבה הזדמנויות לטאלנטים של הענף, וכולם נאבקים הרבה פעמים על אותם יוצרים ושחקנים.
“מה שהרבה אנשים בתעשייה הבינו זה שבטלוויזיה אתה זוכה לספר כל כך הרבה יותר סיפורים, יש דמויות עמוקות יותר, יש יכולת לראות אותן מתפתחות לאורך עונות רבות - כל אלה דברים שאין הזדמנות לעשות בקולנוע. אז כן, אנחנו רואים הרבה שחקנים, במאים ויוצרים עוברים מצד לצד בין תעשיות הטלוויזיה לקולנוע, וזה דבר נהדר. זה לא הפך את העסק לקשה יותר עבור ערוצי הברודקאסט".
אבל אפשר להניח שכמו כל התעשייה גם אתם נדרשים להוציא כיום יותר כסף על התכנים שאתם מפיקים.
“הייתי אומרת שכחברה מאוד הקפדנו על כל נושא העלויות. אנחנו עובדים עם שותפים יצירתיים שמבינים שלמרות הכול, טלוויזיה נצפית על מסך קטן יותר, אז אתה יכול ליצור את הפיצוץ הכי מרשים, או את מרדף המכוניות הכי גדול או מגדלי ענק בוערים, אבל בסופו של דבר זה לא יהיה המקום שבו הכסף מושקע הכי טוב. בעסקי הטלוויזיה ההשקעה הכי טובה היא בהבטחת השחקנים הכי טובים, וביצירת סביבה מאוד עשירה באפשרויות לגבי סיפורים עתידיים. אני חושבת שלמדנו מזמן שאנחנו לא צריכים לרדוף אחרי התעשייה הזאת, ואנחנו מנסים ליצור סיפורים אישיים, כאלה שאפשר להתחבר אליהם.
“קח לדוגמה את הלהיט האחרון שלנו ‘החיים עצמם' שאותו אנחנו מפיקים ל־NBC. זה סיפור מאוד אישי, שמגיע מהסיפור המשפחתי של יוצר הסדרה, דן פוגלמן. אחת השחקניות שמככבות בסדרה היא כריסי מץ, שהיא לא שחקנית מאוד ידועה בטלוויזיה. היא עשתה הרבה דברים בתיאטרון, אבל אתה לא הולך לפי ספר הוראות אחד, וטלוויזיה היא עדיין מקום נהדר לגלות בו כישרונות. בכלל, העסק שלנו מנוהל בצורה מאוד אחראית, אז אני לא חושבת שנמצא את עצמנו במצב שבו המודל הכלכלי שלנו אינו יציב".
“'חטופים' היא דוגמה לשיתוף פעולה מושלם"
פוקס, שבבעלותו של איל התקשורת האוסטרלי רופרט מרדוק, הוא אחד מתאגידי התקשורת הגדולים בעולם. בשנים האחרונות, לאחר הפיצול של ניוז קורפ, עסקי הבידור והמדיה של החברה מרוכזים בתאגיד בשם פוקס המאה ה–21, שבארצות הברית הנכסים המרכזיים שלו הם רשת השידור פוקס (הרשת הארצית הרביעית במדינה שנוסדה בשנות השמונים במטרה להתחרות בשלוש הרשתות הגדולות NBC ,CBS ו–ABC), וחברת האולפנים וההפקות פוקס המאה ה–20, שנמנית עם ששת האולפנים הגדולים בארה"ב.
וולדן אחראית במסגרת תפקידה, יחד עם שותפה גארי ניומן, לרשתות השידור של פוקס ולחברות הפקות הטלוויזיה של החברה (פוקס המאה ה–20 טלוויזיה ופוקס 21). אחת הדילמות המעניינות שמובנות בתפקיד שלה נוגעת לעובדה שמצד אחד היא אחראית לערוצי פוקס, שמתחרים בערוצים של הרשתות הגדולות האחרות על הסדרות והתכנים הטובים ביותר, ומצד שני אולפני הפקות הטלוויזיה של החברה, שנמצאים גם הם באחריותה, מפיקים סדרות ותכנים כאלה גם לרשתות המתחרות. זו אמנם אינה סיטואציה שייחודית רק לפוקס - גם לשאר הרשתות הגדולות בארה"ב יש בדרך כלל חברות הפקה שעובדות גם עם ערוצים מתחרים - אך בכל זאת מעניין לשמוע מוולדן על ההתמודדות עם הסוגיה.
“זה נכון, זה באמת מצב מורכב מאוד", היא אומרת. “אתה יודע, האולפנים בחברה שלנו קיימים כבר 100 שנה, הרשת שלנו היא בת יותר מ–30, והמטרה המרכזית של קבוצת הטלוויזיה של פוקס היא להיות הבעלים של כמה שיותר תוכן טוב ומוצלח. ברור שהעדיפות הראשונה שלנו היא לספק תוכן טוב לערוצים של פוקס, אבל יש לנו עוד מטרה, והיא לנצל הזדמנויות להציג תכנים שלנו במקומות שבהם הם יכולים לזכות בהצלחה מרבית.
“אז אם אתה מסתכל על ההפקות הבולטות של אולפני הטלוויזיה שלנו הן כוללות תוכניות כמו ‘משפחה מודרנית' (המשודרת ב–ABC) או ‘הומלנד' (המשודרת בשואוטיים, ששייכת ל–CBS), וגם תוכניות שאנחנו מפיקים לחברה האחות שלנו FX (ערוץ סדרות בכבלים) כמו ‘סיפור פשע אמריקאי' ו'אימה אמריקאית'. קח לדוגמה קומדיה כמו ‘משפחה מודרנית'. זו תוכנית שתישאר בספריית התכנים שלנו לנצח, ובסופו של דבר היא תהיה נכס ששווה סכום עצום והכנסות מאוד משמעותיות לארגון הזה. כך שיש היגיון עבורנו לנצל הזדמנויות כאלה איפה שהן קיימות".
ואיך מחליטים בכל פעם איזו סדרה תלך לאיזה ערוץ?
“זה ממילא עסק מאוד מורכב לתכנן השקות מראש. לא רק שצריך למצוא את הרעיון המדויק בזמן הנכון, ושמי שיוציא את זה לפועל יהיה האדם הנכון, זה גם צריך להיות משודר בדיוק בערוץ הנכון. אז קח למשל שוב את הלהיט האחרון שלנו ‘החיים עצמם', שכמו שאמרנו משודרת ב–NBC. זו התוכנית שב–NBC קידמו בצורה הכי משמעותית לאורך כל אולימפיאדת ריו ששודרה אצלם בקיץ, והרשת השיקה את הסדרה כתוכנית העוקבת אחרי ‘דה ווייס' (כך שהיא נהנתה ממקפצת הרייטינג של הריאליטי הפופולרי, י"כ). אז במקרה הזה, הסדרה הזאת קיבלה הזדמנות אדירה להצליח, הזדמנות שאנחנו לא היינו יכולים להעניק לה ברשת פוקס השנה.
"כך, לגבי כל תוכנית אנחנו מנסים לקבל החלטה לפי מה שאנחנו יכולים להשיק, ולפי איפה שההצלחה יכולה להיות גדולה יותר, כשברקע עומד הרצון שלנו לנצל את ההזדמנויות שיש בתעשייה שלנו כדי להגדיל את ספריית התכנים שלנו".
תופעה בולטת נוספת שבאה לידי ביטוי בשנים האחרונות בטלוויזיה האמריקאית נוגעת לכך שיותר ויותר תכנים, רעיונות ופורמטים מגיעים מבחוץ, גם ממדיניות קטנות שבעבר לא בדיוק נספרו על ידי אנשי תעשיית הטלוויזיה העשירה והחזקה בעולם. “אני יכולה באמת לדבר בהקשר הזה רק לגבי ההתנהלות שלנו כחברה בכל הנוגע להחלטות לחפש פורמטים ותכנים מחוץ לארה"ב", אומרת וולדן. “אין ספק שהעסק שלנו השתנה בצורה די קיצונית במונחים של הסביבה הבינלאומית.
"במשך הרבה מאוד שנים אנחנו היינו מייצאים את רוב הסדרות האיכותיות לרחבי העולם, אבל עם הזמן הרבה מהלקוחות והשותפים שלנו קיבלו החלטות מאוד חכמות בעניין הזה, ועברו לייצר תכנים לשווקים שלהם, שמתאימים באופן מדויק לקהילה שעבורם הם נוצרו. במקביל, כולנו בתעשיית הטלוויזיה בארה"ב התחלנו להסתכל החוצה כדי לחפש השראה. יש לנו הרבה כותבים באולפנים שלנו, ובכל שנה אנחנו מצפים מהם להביא רעיונות חדשים ותוכניות שונות, וזה קשה. זה הרבה לדרוש ממישהו להביא לידי ביטוי את ההשראה הכי גדולה שלו ואחרי 12 חודשים לבוא אליו ולהגיד לו ‘עכשיו תעשה את זה שוב'.
“אז ברור שבכל פעם שיש לנו הזדמנות לרכוש פורמט נהדר - למשל כמו ‘הומלנד', ‘חטופים' (אומרת בעברית) - זו מתנה שאנחנו יכולים לתת לכותבים הנהדרים שלנו. והמקרה של ‘הומלנד' באמת היה דוגמה לשיתוף פעולה מושלם. אבי ניר וריק רוזן (סוכן בכיר בהוליווד) הביאו את הפורמט לאלכס גאנסה והאוורד גורדון (התסריטאים הראשיים של הסדרה), והם לקחו את המהות של אותה תוכנית, את מה שהיה מוצלח בה, והתאימו אותה לשוק האמריקאי. זו באמת דוגמה למהלך שהסתיים בתוכנית שהפכה להצלחה ענקית (בימים אלה משודרת בארה"ב העונה השישית של ‘הומלנד', י"כ), שזכתה בהרבה פרסים, וזה באמת התרחיש הטוב ביותר למהלך של חיפוש תוכניות מחוץ לארה"ב".
יש משהו מיוחד שאפשר להגיד על ישראל והקשר עם היוצרים והפורמטים שמגיעים מכאן כחלק מהתופעה העולמית הזאת?
“כן, יש כמה גורמים שמביאים לכזה תהליך מוצלח בין שתי המדינות. קודם כול אני חושבת שלאנשים בשני המקומות יש רגישויות דומות. יש לנו מערכת ערכים דומה: למשל משפחה היא בעדיפות עליונה, התנאים האנושיים דומים במידת מה, וזה בא לידי ביטוי דווקא בקומדיה, שבה יש לא מעט מקרים שמאוד קשה לתרגם הומור בין שפות שונות ומדינות שונות.
“ובכל זאת, למשל ב"טראפיק לייט" (האדפטציה שעשו בפוקס ל'רמזור' של אדיר מילר ששודרה שם ב–2011 אך בוטלה לאחר עונה אחת, י"כ) היו הרבה דברים שהיו בעיניי מפילים מצחוק וגם היוצרים שלנו הגיבו ככה כשראו אותם. הדינמיקה בין בעל לאישה שהרבה פעמים נראית דומה בשתי המדינות, או הגישה שלנו לגבי ילדים, דינמיקות במקום העבודה. יש דמיון גדול בין שתי המדינות שלנו ובגלל זה הרבה פעמים פורמטים מישראל זוכים להצלחה".
“נקדיש הרבה משאבים לתחום הריאליטי"
כמו תעשיית הטלוויזיה בכל העולם גם הרשתות הגדולות בארה"ב צריכות להתמודד בשנים האחרונות עם חדירתן של הרשתות החברתיות לחיינו, שמאחוריהן עומדות חברות ענק שאפתניות כמו פייסבוק וגוגל שגם מאיימות כבר היום על תקציבי הפרסום שלהן, ובעיקר שואבות עוד ועוד מהזמן הפנוי של הצופים הפוטנציאליים.
“אני חושבת שבסופו של דבר התוכן שהמפרסמים מחפשים הוא תוכן פרימיום, לא כל מיני סרטונים וקטעים קצרים", מתייחסת וולדן לתחרות החדשה יחסית, שמתגברת בשנים האחרונות. “החיבור (אנגייג'מנט) של הצופים עם התוכן שלנו הוא יוצא דופן, והקהל שוקע בתכנים שלנו בדרך שהפלטפורמות הדיגיטליות לא יכולות לחקות. אז הן יכולות לדבר על ההיקף של הפלטפורמות שלהן או מספר המשתמשים בהן, אבל הן לא יכולות לטעון שהתוכן אצלן יוצר חיבור ומחויבות מצד הקהל.
“וקח בחשבון שמבחינת המפרסמים אם אתה משדר את הפרסומות שלך אצלנו בפוקס אתה לא צריך לדאוג שהן יופיעו ליד משהו מעורר מחלוקת, משהו שלא היית רוצה להיות בקרבה אליו, ובפלטפורמות הדיגיטליות זו המציאות. אז הייתי אומרת שאלה ההבדלים בין פלטפורמות בעלות תוכן פרימיום, לבין פלטפורמות שמספקות קטעי תוכן קצרים. איפה תמצא כמפרסם צרכנים שמחוברים לתוכן ויש להם יותר נכונות להישאר לצפות בפרסומות?".
אבל אנשים היום, בטח צעירים, מבלים יותר זמן מול מסכים שניים כמו סמארטפונים וטאבלטים. זה לא בא על חשבון זמן צפייה בטלוויזיה?
“זה נכון, אבל אם אני אקח כדוגמה את מה שקורה אצלי בבית, עם בתי בת ה–16, היא אולי רואה תכנים בסלולר או בלפטופ שלה, אבל כשהיא רוצה לצפות בתוכן היא עדיין צופה בדרמות או בקומדיות שהן תוכן פרימיום. ושוב, בסביבה הזאת יש יותר סבירות שאתה כמפרסם תוכל ליצור קשר וחיבור עם הצופים, מאשר במקרה שבו אתה משלב פרסומות בפיד של מדיה חברתית כלשהי".
בישראל, הרבה פעמים כשאומרים פוקס מתכוונים לפוקס ניוז, רשת החדשות בכבלים, שוולדן לא אמונה עליה, ולמען האמת גם ציינה מראש שאין לה כוונה להתייחס לתפקודה במהלך מערכת הבחירות וליחסיה עם הנשיא החדש דונלד טראמפ. ובכל זאת, כשכמה ימים לפני הראיון שלנו טראמפ מאשים פחות או יותר את כל יתר כלי התקשורת המרכזיים בארה"ב כאויבי העם האמריקאי אי אפשר שלא לנסות לקבל ממנה התייחסות לכך.
“אני לא רוצה להיכנס לזה בפירוט כי אני מרגישה שזה יותר נוגע לחברות החדשות במדינה, ופחות לחברות המדיה", היא מתנסחת בזהירות. “הדבר היחיד שכן הייתי אומרת לגבי זה, הוא שאנחנו נמצאים מאוד מוקדם בכהונה של טראמפ כנשיא ואני מקווה שעם הזמן היחסים בין אמצעי המדיה ובין הממשל שלו יהפכו להיות חלקים יותר. אני חושבת שיש כרגע דאגה מאוד גדולה כי הכול חדש. אין ספק שזה מספק לכל אחת מרשתות החדשות הרבה מאוד חומרים לסיקור מסביב לשעון, אבל במקום שבו אני נמצאת זה באמת לא משפיע עלינו".
אז בואי נחזור לתחום הפורמטים והטלוויזיה. מה אנחנו צפויים לראות בשנים הקרובות על המסכים? נדמה שתוכניות הריאליטי מאבדות מהכוח שלהן.
“זה מעניין, לא היה פורמט ריאליטי חדש גדול בארה"ב מאז ‘דה ווייס' (עלתה בארה"ב ב–2011, י"כ). הרבה זמן לא היה משהו בתחום הזה שאפשר להגדיר כלהיט אמיתי, ולדעתי פורמט כזה יגיע. אני חושבת שריאליטי טבוע בדנ"א של ערוצי הברודקאסט, כמעט כמו שידורים חיים של ספורט, ושיש באמת מקום בלוח השידורים של כל רשת גדולה לתוכניות ריאליטי.
“נדמה לי שחלק מהאתגר בתחום הזה כרגע הוא שיש עכשיו כל כך הרבה פורמטים כאלה בשוק, שזה מקשה לייצר משהו שייתפס באמת כשונה ומקורי. אבל אני חושבת שמישהו יפצח את זה בסוף, ואפילו אם זה יהיה רק איזשהו טוויסט על פורמט קיים ומוכר, מישהו יבוא עם הרעיון הגדול הבא. אין לי ספק בכך.
“אנחנו בפוקס שכרנו עכשיו מנהל חדש ברמה הכי גבוהה שיש לתחום הריאליטי, הבאנו את רוב ווייד (Rob Wade), שהיה בין היתר המפיק של ‘רוקדים עם כוכבים', אז אנחנו מאוד נרגשים לגבי זה, ואנחנו נקדיש הרבה זמן ומשאבים לתחום הזה של תוכניות הריאליטי".
כלומר, את בונה על זה שאתם תהיו אלה שתפצחו את פורמט הריאליטי הגדול הבא.
צוחקת. “ללא ספק. אנחנו היינו רוצים להיות אלה שעושים את זה. בסופו של דבר טלוויזיה היא בהרבה מובנים עסק מעגלי. בכל פעם שנדמה שדרך מסוימת לספר סיפור בטלוויזיה היא כבר לא רלוונטית, אתה יכול להיות כמעט בטוח שהיא עומדת לחזור בגדול. אני מאמינה שזה לא עניין של הרבה זמן עד שנראה פריצת דרך בתחום הריאליטי".
מהם האתגרים הגדולים שעומדים בשנים הבאות בפני ערוצי הברודקאסט?
“הייתי אומרת שהאתגר הוא שיש כיום כל כך הרבה תוכן, יש תחרות עצומה, ופשוט כבר אי אפשר כיום להפיק תוכנית שהיא רק ‘בסדר', זה לא תופס. אנחנו באמת נמצאים בסביבה שבה רק הטוב ביותר שורד, ועבורנו כערוץ ברודקאסט, שעושה הכול בכמויות גדולות - אנחנו מפיקים ומשיקים כמות עצומה של תוכניות בכל שנה - אין כיום כל כך הרבה הזדמנויות לקצור הצלחה, כי הרף כל כך גבוה. וגם כי צריך באמת רמה גבוהה בכל התחומים, זה לא מספיק שיש תוכנית נהדרת, צריך לשווק אותה באמצעות קמפיין מדהים, והתוכנית חייבת להיות בעלת איזושהי משמעות ורלוונטיות תרבותית, היא לא יכולה להיות סתם התוכנית הזאת שמשודרת בחמישי בשמונה בערב, חייבת להיות סיבה ספציפית לכל תוכנית שאתה עושה. ושוב, אם אתה בעסק של כמויות גדולות, כמונו, זה די מאתגר, וזה קשה".
