"לא, זה בסדר, תבואו בידיים ריקות" (אבלה שלושה ימים במטבח כדי שלא תטרחו לקצוץ סלט)
"אני לא כועס, למה שאכעס?" (אני כועס)
"כולנו מחכים רק לך, אבל תיקח את הזמן" (מקללים אותך ברגעים אלו מסביב לשולחן).
"שיבושם לך" (תמות בגז).
"אין מה להיעלב, סתם צחקתי" (התכוונתי לכל מילה).
פסח, אתם בדרך לארוחת חג. פקקים. האם אתם מאלו שצופרים בלהט או מהנהגים שנצמדים, באיטיות, לרכב אחר, כמעט נוגעים בו אבל לא? חגים הם הזדמנות מצוינת להיזכר בכך שכולנו כועסים. כל הזמן. אנחנו כועסים על המשפחה, כועסים בעבודה, כועסים בפייסבוק. כובשים בתוכנו חימה אינסופית ומרגישים שאנחנו במרחק גפרור אחד מפיצוץ שיהפוך אותנו לענן פטרייה אנושי מיתמר. לרוב, אנחנו לא מתפוצצים. לפעמים קורה, ברור, לכל אחד יש זיכרון מביך אחד או יותר מהתקף זעם (ואם לא אז כנראה שאתם לא נוהגים לפקוד סניפי דואר או שאתם תחת טיפול תרופתי יעיל), אבל בדרך כלל אנחנו מוצאים דרכים אחרות לבטא כעס. אחת מהן היא האמנות העתיקה והנשגבת של הפאסיב אגרסיב.
פאסיב אגרסיב כולל את כל האופנים הלא ישירים שבהם אתם מבטאים את הכעס או את חוסר שביעות הרצון שלכם. כלומר, כל הרגעים שבהם נורא רציתם להגיד לבוסית שלכם שאתם שונאים את התפקיד שלכם, מרגישים לא מוערכים ורוצים למות מדי ראשון בבוקר, אבל במקום זה יריתם הערות סרקסטיות לאורך ישיבה שלמה, דחיתם את המשימות שלכם לרגע האחרון וביצעתם אותן באופן הבינוני ביותר שהצלחתם. הבהרתם לכולם איך אתם מרגישים, אבל בלי לומר זאת באופן מפורש. פאסיב אגרסיב נפוץ בכל תחום בחיים - עבודה, זוגיות, חברות, משפחה ורשת. יש המון דרכים להשתמש בו – מילים, מעשים, נימה, הבעות פנים, גלגולי עיניים, אימוג'י ובעיקר טון דיבור. כי לומר "אה, אתה יוצא הערב? אוקיי, סבבה" לבן הזוג שלכם יכול להישמע גם אגבי וגם מאשים בהתאם לטון שבו תבחרו. תחשבו על כל השלטים בכל חדרי המדרגות בעולם, על כל הפתקים שאי פעם השארתם לשותף שלכם לדירה, על כל השירים של טיילור סוויפט.
בטח, אין בעיה, הכל בסדר, בא לי למות
"היי, אני יובל מגרינפיס, יש לכם שתי דקות לדאוג לעולם?" (כי לי יש, בגלל זה אני עומד פה מחוץ לדיזנגוף סנטר בגשם במשך שעות בזמן שאתם לא נוקפים אצבע לטובת הסביבה).
"לדייר שעדיין לא שילם ועד בית - הבניין לא ינקה את עצמו" (כולנו יודעים מי אתה, קומה 4 דירה 12).
"נסכים שלא להסכים, שיהיה לכם יום נפלא" (נסכים שאתם מפגרים, שיהיה לכם חרא יום).
"אוי חמוד מתוקי יושב בעגלה, אמא לא שמה לך גרביים? שלא תצטנן" (אני מדבר אל התינוק בעגלה במקום לאמא הטיפשה והמזניחה שלו בתקווה שהיא תבין את הרמז).
אמנם הפאסיב אגרסיב היה כאן תמיד, עוד הרבה לפני האמהות היהודיות והסטריאוטיפים על פולניות ואולי אפילו מראשית ההיסטוריה ("לא, אין בעיה, אני אצלב פה על החטאים שלכם"), אבל המונח הרשמי נטבע במלחמת העולם השנייה. חיילים רבים לא סרבו פקודות, אבל הפגינו את חוסר רצונם להילחם או לציית על ידי דחיינות, חוסר יעילות, תלונות, עצבנות וכל מה שמכונה כיום בחללי עבודה פתוחים "מרמרת קשה", ובשנות הארבעים ניתן היה לפרש כ"וואלה, לא בא לי למות היום". מאז הגדרת הפאסיב אגרסיב התרחבה וכיום אפשר לכלול בתוכה צורות התנהגות נוספות רבות כמו דיבור בצורה מעורפלת, האשמת אחרים, התנשאות, שימוש בתירוצים, סרקזם, עגמומיות ועוד. כשפאסיב אגרסיב הופך מדפוס התנהגות לאישיות שלמה, הוא כבר "הפרעת אישיות סבילה תוקפנית" שמאפיינת אנשים שיאמצו את צורת ההתנהגות הזאת בכל תחום בחייהם.
למה אנחנו משתמשים בפאסיב אגרסיב? ובכן, למה לא? כעס הוא רגש טבעי, בסיסי, אחד מצבעי היסוד, אפילו הייתה לו דמות ב"הקול בראש". אבל כעס מתקשר לתוקפנות שאותה אנחנו מחונכים, מגיל צעיר, לא לבטא. כי אנחנו מתקדמים, אנחנו תרבותיים, כבר לא מנומס לקרקף אנשים או להכות אותם למוות בעזרת אלה. מגיל צעיר אנחנו מחנכים פעוטות לא להרביץ. כי זה לא מנומס ולא חברתי וכי זה גורם לנו למבוכה, הרי הדבר העיקרי שמתחשק לנו לעשות בזמן התקף זעם של הפעוט הפרטי שלנו זה להיעלם. אנחנו מלמדים את בני השלוש שלנו לא להגיב באלימות לילדים אחרים אלא להיעמד מולם ולמלמל, כעוסים ואדומים, "זה לא נעים לי". משפט שפירושו, מבחינתנו - "חטפת בימבה שהייתה בחזקתי ואתה גורם לי עוול", ומבחינתם הוא "אסור לי למשוך לך בשיער כרגע כי אמא שלי בסביבה". במקום לבטא תוקפנות, מחנכים אותנו לצפות את הכעס שלנו בסוכר - לחייך בחמיצות או לאמץ נימה עוינת בכל פעם שאנחנו אומרים, בשיניים חשוקות, "בטח, אין בעיה". אז אנחנו שומרים את הכעס בפנים, אבל נותנים לו להסתנן החוצה דרך חרכים דקים ונשלטים.
סיבה נוספת לשימוש מוגבר בפאסיב אגרסיב היא שזה נורא קל בעוד שלהיות אסרטיבי זה ממש קשה. לנהל שיחה כנה ואמיתית שבה אתם שוטחים את רגשותיכם וטענותיכם? כבד. מסובך. מסוכן. ולעומת זאת להתנהל בקורבניות לאורך ימים שלמים תוך סינון טרוניות אקראיות? זה כבר מעביר את המסר באופן הרבה יותר מהנה. פאסיב אגרסיב היא דרך בטוחה להביע את רגשותיכם וגם, באופן בלתי מודע, לנקום. אתם לא מבטאים את הכעס בצורה ישירה, לא מתקשרים באופן פתוח אבל כן מצליחים לעורר חוסר נוחות באחרים ולעתים לחבל להם בתכניות. כי אם אתם לא מרוצים, אז אף אחד לא יהיה.
פאסיב אגרסיב במקום העבודה: לכתב את הבוס ב-CC באמצע התכתבות עם קולגה. לא לזמן מישהו לישיבה בכוונה ואז להגיד "אופס, שכחתי". לקנות חפיסת סיגריות לקולגה שמשנורר ממך כל יום שתי סיגריות. להשאיר שלט "כאן לא מודיעין" כדי שאנשים יפסיקו לשאול אותך שאלות. להשאיר פתק במקרר שנפתח במילים "לזה שלוקח לי את האוכל...". לשלוח מייל למישהו ואחרי מספר דקות שבהן לא הגיב לשלוח לו - "?".
אז למה לפאסיב אגרסיב יש מוניטין כל כך מפוקפק? הרי לא לבטא את הרגשות שלנו במלוא עוצמתם בכל רגע נתון זה לא רעיון כזה רע. בזכות הפאסיב אגרסיב אנחנו לא מסתובבים כל היום ומפרקים אנשים במכות, או מתפטרים בזעם או צורחים אחד על השני בטלפון. חלק מהחיים בחברה מתוקנת ומתקדמת כוללים שמירה על איפוק. מה שנהוג לכנות בתכניות ריאליטי צביעות הוא, בעצם, כל מערכת יחסים נורמלית. ובכלל, כשאתה בתחתית שרשרת המזון, לפעמים פאסיב אגרסיב זה כל מה שיש לך.
מחקר מ-1994 מצא שנשים נוטות יותר להתנהגויות פאסיביות אגרסיביות, בעוד גברים הם יותר אקטיבים אגרסיבים. וזה הגיוני – המחקרים האלה נעשו במקומות עבודה שברובם יש פחות נשים בעמדות כח. נשים, באופן קבוע, נענשות יותר על הפגנת אסרטיביות. נשים חוששות יותר מגברים לנהל משא ומתן על משכורתן, ובצדק, כי נשים שמנהלות משא ומתן לפני כניסה לעבודה ייתפסו, לאחר תחילת העבודה, כאגרסיביות יותר ויאלצו לחכות זמן רב יותר לקידום (מתוך ספרה של שריל סנדברג "לפרוץ קדימה"). עם נתונים כאלו, טבעי שפאסיב אגרסיב יהפוך למפלט נשי במקום העבודה. ולא רק שם, העולם מקבל בהבנה גדולה יותר אגרסיביות גברית, משפטים כמו "בנים תמיד יהיו בנים", למשל. החברה נוטה לסלוח לגברים על ביטויי תוקפנות כי זה "טבעי", בעוד נשים מחונכות באופן קפדני יותר לאיפוק ועדינות. נשים וגברים עצבניים בדיוק באותה המידה, אבל לגברים יש לגיטימציה גדולה יותר לפרוק את העצבים האלה (ולפני שאתם קופצים, כן, לנשים יש יותר לגיטימציה להפגין רגשות אחרים כמו עצב ואהבה, גם גברים נדפקים).
אז נשים הן יותר פאסיב אגרסיב, אבל כבר ידעתם את זה. הרי האסוציאציה הראשונה שעולה לכם לראש כשאתם חושבים על פאסיב אגרסיב היא אמהות, אמהות פולניות אם להיות ספציפיים. אמנם עמוד הפייסבוק "פולניה זה כאן" מוקדש לשלטי רחוב ובניין ואנקדוטות פאסיב אגרסיב כיפיות ומאוד כלליות, אבל נקודת המוצא היא הסטריאוטיפ העתיק של האמא המתערבת והביקורתית. מדובר בדעה קדומה שהיא גם עדתית (אשכנזים קרים מול מזרחים מרימים) וגם מיזוגנית (כי היא מיוחסת רק לאימהות), וכוללת קלישאות כמו: "תאמיני לי, אני מאשימה רק את עצמי" (בזה שאת כישלון). "גם ככה בסוף תעשי רק מה שאת רוצה" (כלומר, תטעי). "אז זה מה שהחלטת ללבוש?" (לא תשקלי משהו, נגיד, יפה?). "תתחדשי" (אני מציינת שינוי במראה שלך ולא מוסיפה מחמאה באופן מודע). "זה לא ענייני, אבל..." (אצביע על כל הכשלים בכל זאת). "סליחה שאני כזה עול" (אגב, תפרו לי את הבטן אחרי שיצאת ממני).
"נסכים לא להסכים. שיהיה לכם יום נפלא"
לטווח קצר, התנהגות פאסיבית אגרסיבית היא יעילה ודורשת פחות כישורים מאסרטיביות, אבל בטווח הארוך ובמינונים מוגזמים היא הרסנית, מתסכלת ולא פונקציונלית. במקום העבודה, שבו פאסיב אגרסיב יכול לבוא לידי ביטוי בדחיינות וחוסר יעילות, אתם בסופו של דבר תהפכו לעובדים ששונאים את עבודתם ומבצעים אותה רע. בזוגיות, התנהלות דרך שתיקות כועסות, מבטי שנאה ותחושת קורבנות תאמלל את שני הצדדים בקשר ותוביל בסופו של דבר לפיצוץ. נכון, זוגות רבים מעדיפים לא לריב מול הילדים, אבל אם אתם חושבים שהם לא שמים לב גם לפאסיב אגרסיב, אתם טועים. אי. מארק קאמינגס, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת נוטרדאם, מסביר שילדים קולטים הכל. "הם כמו מונה גייגר רגשי", עימותים לא מילוליים, מבטים, מתח ושתיקות מגיעים אליהם בדיוק כמו ריבים והתגובה שלהם דומה: סטרס, האשמה עצמית ועוינות.
כי לילדים אין קושי לאתר פאסיב אגרסיב, ממש כמו שלנו אין. שימוש בצורת התקשורת הזאת לא הופך אותנו למאסטרים מתוחכמים ששולטים בניואנסים חברתיים או אמני הסוואת רגשות, להיפך, זאת פרקטיקה שקופה לחלוטין. כמו מנגנוני הפתטיות – כולם רואים את זה, כולם עושים את זה בעצמם, הפגיעות והכעס גלויים לעין כל.
פאסיב אגרסיב ברשת: אתרים שעמוד הבית שלהם מעלה הודעת "שמנו לב שאתה משתמש באד בלוק, חבל, זאת הפרנסה שלנו". פוסטים עמומים ומאשימים שפונים לאדם מסוים ששמו לא מוזכר. פוסטים שכוללים ציטוט מעורפל מהתנ"ך או משיר. אימוג'י חיוך חושף שיניים או לשון שמגיעים אחרי הערה מרושעת ובבחינת "סתם צחקתי". פרגון עוין שכולל העלבות במסווה של מחמאות. אנשים שמתקנים טעויות לשוניות של אחרים בתגובות פומביות. צילום מסך של פוסטים ושליחתם לחברים למטרות לעג. לייק לתגובה בפוסט ולא לפוסט עצמו. אנפולואו (ולא אנפרינד). נקודה בסוף משפט בוואטסאפ, כי "טוב." תמיד נראה מאיים יותר מסתם "טוב" ומעיד על חוסר שביעות רצון עז. לעשות לייק לכולם חוץ מאדם אחד באופן עקבי.
נוהגים לדבר על האלימות ברשת, ריבים, שיימינג ולינצ'טרנטים, אבל האמת שדווקא הפאסיב אגרסיב, יותר מהכעס הגלוי, נוכח ומשגשג בהן. גם בגלל שיותר קל להפנות כעס באופן עמום ולא ישיר בפוסט פייסבוק שכל החברים שלך יראו אבל מכוון רק לאחד מהם, וגם כי אפשר לפרש כמעט כל דבר כפאסיב אגרסיב. התנהגות הרשת שלנו, על כל הניואנסים שבה, עדיין לא התעצבה לכדי שפה בהירה וחד משמעית. הכל נתון לפרשנות שקשורה לקרבה, שכבת גיל ואופי, אין טון ונימה בוואטסאפ, זאת הסיבה שריבים משפחתיים רבים מתחילים בקבוצה המשפחתית.
אבל פאסיב אגרסיב אמיתי הוא כזה שבו חוסר הבהירות מכוון. פוסטים וציוצים מאשימים שלא מכוונים לנמען ספציפי אלא תוקפים, באופן פומבי, ישות מעורפלת שככל הנראה תקרא את הפוסט, אולי תבין ואולי לא. הימנעות מעימות אמיתי, אבל אוורור רגשות הכעס והתוקפנות באופן שאי אפשר באמת להגיב לו כי לך תדע אם התכוונו אליך. וזה לא רק תוקפנות לא ישירה, אלא כל דבר לא ישיר. כל פוסט שאתם מעלים וחושבים על אדם אחד ספציפי שאתם מקווים שיקרא אותו - ואולי יתלהב מכם או יתרשם או יתאהב או יתעצבן - מחליף שיחה אמיתית שרציתם לנהל עם אותו האדם. גם כלכלת הלייקים שהשתלטה עלינו מעודדת פאסיב אגרסיב. אם תשומת לב ברשת הפכה לכלי שבעזרתו אנחנו מודדים את ערכנו בעולם, מניעת לייקים היא דרך שקטה שבעזרתה אנחנו "מענישים" חברים. אולי הם אפילו לא ישימו לב אליה, אבל אנחנו מבחינתנו נקמנו. לא עשינו לייק, זאת הייתה ההצהרה הקטנה שלנו.
אתה בטח חושב שהשיר הזה עליך
אז איך מתמודדים עם פאסיב אגרסיב? קודם כל כדאי להבין אם יש סיבה להתמודד איתו. כי מדובר במנגנון הגנה שאנחנו זקוקים לו, העניין הוא במינונים. אם אתם מאתרים בעצמכם יותר מדי פאסיב אגרסיב, או באחרים, אם התקשורת שלכם עם הזולת מבוססת כולה על פאסיב אגרסיב, כדאי לנסות ולהיגמל.
יש הרבה טיפים ברשת מיועצים ומפסיכולוגים שעוסקים בנושא, רובם חוזרים לאותה הנקודה: תאלצו להיות כנים ולפתוח. אם הבעיה היא באחרים עדיף פשוט לעצור אותם בעיצומו של המהלך, ולנסות לדבר בכנות. כשהנימה העוינת של העובד שלכם גלויה לעין כל כשהוא אומר "טוב, בסדר, אגיע לזה", אפשר לנסות ולשאול אותו אם הוא לא אוהב את המשימה, אם יש דרך אחרת שלדעתו אפשר לבצע אותה, או אפילו סתם לומר "נשמע שזה בא לך רע, רוצה שנדבר על זה?". רוב הסיכויים שהוא ישיב ב"לא, הכל סבבה" חמצמץ, אבל לפחות נתתם הזדמנות. ותהיו ספציפיים. אל תנצלו את ההזדמנות כדי לשוחח על כל התנהגות פאסיבית אגרסיבית של אותו אדם אי פעם, תתייחסו רק לרגע המדויק הזה שבו הוא מתנהג ככה. לאורך כל השיחה שמרו על רוגע וחיוביות, כי מהר מאוד הכל יכול להסלים לכדי הטחת האשמות הדדית ומיותרת.
פאסיב אגרסיב בתרבות: "העץ הנדיב". כל האמהות מסרטי וודי אלן וגם אמא של טוני סופרנו, ג'ורג' קוסטנה וריימונד מ"כולם אוהבים את ריימונד". כל הדמויות ב"בנות". צ'נדלר מ"חברים". "פגוש את ההורים". "סברי מרנן". "נכון את יפה" של אפרים שמיר. "מה שעובר עליי" של איפה הילד. "Your so vain" של קרלי סימון. הסדרה "אויבות: בטי וג'ואן". ספר ההדרכה ההורית "סתמי את הפה, הבנו שהבן שלך מושלם". "אל תדאג" של אביב גפן. הפרסומת לביטוח עם שני כהן.
אבל האתגר האמיתי הוא לפתור את ההתנהגות הזאת אצלכם. בספר "החיוך הכועס: הפסיכולוגיה של הפאסיב אגרסיב במשפחות, בתי ספר ומקומות עבודה" מאת ג'ודי אי. לונג, מסבירים את דפוס התקשורת הזה כנפוץ אצל אנשים שדווקא רוצים לצאת בסדר עם כולם ולרצות. ברגע שאנחנו מזהים את ההתנהגויות האלו, אנחנו צריכים לפענח את הטריגרים שגורמים להן. מי האנשים ומה הסיטואציות השכיחות להתנהגות כזאת אצלנו? זה לא אומר שעכשיו אנחנו צריכים לשים בצד את החשש שלנו מעימות ולתקוף את האנשים האלה, כלומר להפוך לאקטיב אגרסיב על מנת לחשוף את רגשותינו, אלא להתכונן מראש, לנסח משפטים וטיעונים שישמשו אותנו, ואז לנהל שיחה פתוחה שבה אתם מסבירים, בכנות, מה אתם רוצים. זה לא פשוט, ותצטרכו להשיל מעליכם בדרך לא מעט סרקזם, ציניות, גלגולי עיניים ושליליות, אבל תצאו מהצד השני חיוביים ומאושרים. אולי גם קצת משעממים, קחו בחשבון שכל חבריכם ירכלו עליכם מאחורי הגב, אבל תסלחו להם כי הם במדרגה רוחנית נמוכה משלכם. זה, למשל, היה ממש פאסיב אגרסיב.
והנה פלייליסט הפאסיב אגרסיב המושלם לחגים:
