חופש המימון הוא ההפך מחופש הביטוי

גבירתי השרה,

הקשבתי בקשב רב לקטע הנאום שפירסמת בעמוד הפייסבוק שלך ביום שישי האחרון. אם הבנתי נכון, בדברים שנשאת בטקס פרסי התיאטרון, ביקשת לייצר אבחנה בין חופש הביטוי למה שאת קוראת "חופש המימון". הסברת כי את מבטיחה להגן על חופש הביטוי של כל אדם בישראל, אבל שומרת לעצמך את הזכות, כשרת התרבות, לקבוע כללי מימון שמבוססים על החלטותייך מה מתאים למדינת ישראל ומה לא.

התחלת את דברייך במילים נחרצות, וקבעת כי "חופש הביטוי הוא כיפת הברזל של הדמוקרטיה ושל החברה הישראלית". אולם מיד אחר כך הצגת את הנושא שאת קוראת לו "חופש המימון", והסברת ש"הסוגיה האמיתית עוסקת בשאלה מה עושה דמוקרטיה שרוצה להתגונן מול גל עכור של שנאה ודה-לגיטימציה, מבית ומחוץ. השאלה היא לא של חופש ביטוי, אלא של חופש מימון". כדוגמה הבאת את הסרט על יגאל עמיר, ואמרת כי "חופש הביטוי והיצירה מעניק לסרט חסינות מהותית. אבל כשהדבר נוגע לשאלת המימון, אני אומרת לא".

אם כך הם פני הדברים, המצב הרבה יותר טוב מכפי שהוא נראה בסיבובי ההתכתשויות האחרונים. הצורך שלך להדגיש בתחילת הנאום ובסופו את המחויבות שלך לחופש הביטוי הוא מעשה חשוב ומבורך. הבעיה היא שההמצאה הזאת של "חופש המימון" אולי נשמעת טוב, אבל לא עומדת בשום מבחן מציאות. שכן מה הוא חופש ביטוי, אם אין לו יכולת אמיתית להישמע?

בארצות הברית למשל, אין כמעט תמיכה ממשלתית בתרבות. שם הכל פרטי. המדינה לא מממנת כמעט אף אחד. אבל שם יש אוכלוסייה ענקית, וכל אחד מוצא לעצמו את הקהל שלו. בישראל הקהל הוא קטן ולכן כולם זקוקים לכסף ציבורי. בתחום הקולנוע, למשל, אין כמעט אפשרות לייצר סרט בלי עזרה של הקרנות – כלומר, של הממשלה. נניח שהסרט על יגאל עמיר היה נתמך על ידי אחת הקרנות - מה היית עושה? האם היית רוצה לדעת מראש? ומה יקרה עכשיו - הקרנות יצטרכו להעביר לאישור כל סרט כדי שיהיה ברור שהוא לא מרגיז אותך? זה לא חופש ביטוי ולא חופש מימון. זו צנזורה וסתימת פיות.

שלטון הפחד

חופש המימון הוא בעצם ההיפך מחופש הביטוי שאת כה מכבדת. קחי למשל את תיאטרון אל-מידאן. נניח ויורידו עכשיו את ההצגה "הזמן המקביל", האם תחזרי לתמוך בתיאטרון? ומה לגבי ההצגות הבאות? את רוצה שיחשבו פעמיים, כמו שאומרים, לפני שהם מעלים הצגה? את רוצה שישלחו לך חומרים לאישור?

סיפרת שהשחקן אוהד קנולר שאל איך ידע מה מותר ומה אסור, וענית לו ש"תוך חודש תדע (...) במה אני אתמוך ובמה לא". זה נשמע כמו "אתה כבר תדע להיזהר לבד, אני בטוחה". כך, כשאת אומרת "חופש מימון" את בעצם מייצרת (בכוונה או לא) סתימת פיות. את מייצרת פגיעה בחופש הביטוי. את מייצרת פחד, צנזורה ואפליה.

הנה חומר למחשבה. בשנים האחרונות את מתייצבת בכל דיון לצד קהילת הלהט"ב. נניח שבעתיד ייפול משרד התרבות והספורט לידי הבית היהודי ויוענק לח"כ בצלאל סמוטריץ', וסמוטריץ' יכריז כי במקרה שלו, במסגרת הסמכות שניתנה לו על פי חוק, חופש המימון אינו כולל הצגה שמציגה "תעמולה הומוסקסואלית". מה תגידי אז?

אני מניח שבמקרה כזה מיד תצאי נגדו ותאמרי שלא יעלה על הדעת. אבל אני בטוח שהוא יוכל להשתמש בכל המילים שאמרת בשבועיים האחרונים ולהצדיק את החלטתו, שתואמת את קווי מפלגתו.

התמודדות עדיפה מהדחקה

בסיום נאומך אמרת ש"אותה נחישות שאני מגלה בנושא חופש המימון אגלה במאבק על חופש הביטוי. אני אהיה הראשונה להילחם על חופש הביטוי והיצירה של כל אמן. כשרת התרבות אני יכולה להבטיח לכם לוחמת אמיתית למען התרבות, חופש הביטוי והיצירה". אם כך, עלייך להבין שחופש הביטוי כולל את חופש המימון באופן שבעלי הסמכות המקצועיים יהיו האחראים על חלוקת הכספים, והתערבות הדרג הפוליטי תהיה קטנה ככל האפשר.

הזכות להגיד כי יצירה זו או אחרת לא נראית לך, להסתייג או לקלס, שמורה לך תמיד. קולך יישמע. גם הזכות לשנות דגשים ולהעביר כסף רב יותר לתחומים הקרובים לליבך שמורה לך, כל עוד זה יבוסס על תפיסת עולם ומדיניות שניתן להסביר. אם שמה הטוב של מדינת ישראל הוא הדבר החשוב לך, עלייך לדעת כי דווקא יצירות שמתמודדות באומץ עם המצב בישראל הן אלה שהצגתן בחו"ל גורמת לאנשים לחשוב עלינו דברים טובים יותר. ובכלל, התמודדות היא שיטה הרבה יותר בריאה מהדחקה והשתקה.

מה שאני שמעתי בנאום הוא שמעבר לכל, את רוצה להנמיך קצת את הלהבות – אולי לרדת מהעץ – ולהזכיר שאת אמנם אשת ימין אגרסיבית, אבל גם אדם שדמוקרטיה וחופש הביטוי הם נר לרגליו. אם אלו לא היו מילים ריקות, תצטרכי למצוא דרך לסגת גם מהרעיון של חופש המימון ומכך שהוא הופך אותך לצנזורית הראשית שקובעת מה יאה למדינת ישראל ומה לא.

שלך,

גל אוחובסקי

• גל אוחובסקי
• מירי רגב