גלובוס הזהב
טקס פרסי שותלי העציצים, נבחרי השנה של פורשי השטיחים האדומים וסרט השנה של גילדת הניצבים – אם יש משהו שלא חסר בהוליווד זה טקסי פרסים, אבל אף אחד מהם לא מיותר כמו האירוע שעדיין מוגדר בתור "הטקס השני בחשיבותו" בעונת הפרסים. מאחורי גלובוס הזהב עומד גוף בשם "תא העיתונאים הזרים". כדי להתקבל לשורותיו כל מה שנדרש הוא: מגורים בדרום קליפורניה וכתיבה של 4 כתבות בשנה. במקור חשבו לקרוא לזה "טקס הפרסים של אנשים רנדומליים שהגיעו לעבוד בלוס אנג'לס", אבל העדיפו ללכת על הגרסה הקצרה יותר. בתמורה זוכים החברים בארגון באפשרות להריץ דאחקות עם ג'ורג' קלוני על קוקטייל שרימפס, להצביע בכל הקטגוריות המביכות (השחקן הכי טוב בקומדיה עם נגיעות דרמה שמשודרת בערוץ כבלים) ולצחוק עליכם מדי שנה כשאתם חושבים שהבחירות שלהם משפיעות בצורה כלשהי על האוסקר.
אולימפיאדת החורף
אוי באסה, רציתם כל כך להיות ספורטאים אבל לא הלך. אתם נמוכים מדי לכדורסל, עדינים מדי לכדורגל ושבירים מדי לג'ודו? אל דאגה, השיגו לכם מטאטא ומעט תושייה וגם אתם יכולים לקרוא לעצמכם תקווה אולימפית. מדי ארבע שנים מתכנס העולם כדי לחגוג את האירוע המוזר הזה (ובלחגוג אנחנו מתכוונים להתעלמות מוחלטת) שכולל אנשים שרודפים אחרי מזחלת, תחרות החלקה בסיבובים וגם את הענף המביך בתבל: קרלינג. אף פעם לא הרגשתם את האדרנלין זורם בגוף כמו אחרי שפשוף טוב של משטח קרח. שמישהו ישים כבר את קווין ברקע.
בחירות
ניסינו, אף אחד לא יכול לטעון אחרת. גרמנו לעולם להאמין שמינה צמח היא אדם אמיתי ולא ניסוי מעבדה שהשתבש, ניהלנו קמפיינים, יצרנו משדרי תעמולה שיישארו לנצח (הרב בא גד שולט!!11), אבל זה לא באמת עובד. בשלב זה של המציאות הדמוקרטית בישראל בחירות הן קצת כמו הקלישאה הטחונה מהכדורגל: על בחירות מודיעים 90 יום מראש ובסוף הביבי מנצח. זאת לא שמאלנות או קנאה, אלא פשוט העובדה שבצד השני של המפה מחכה בוז'י הרצוג. במקום לבזבז עוד מיליונים על בחירות שישאירו אותנו עם אותן תוצאות בדיוק, אולי כדאי שנאמץ על עצמנו את מודל פוטין ופשוט נפלוש לאוקראינה. אומן הרי כבר ממילא שלנו.
מלכת היופי
נפתח בחידה: מיהי למען השם "מלכת החן"? איך מודדים תכונה ערטילאית כמו חן ולמה הוא נמצא כמה דרגות מתחת ליופי, אבל עדיין מעל התואר "יופי-עשרה"? ואגב יופי עשרה" זה בכלל בעברית? מי אחראי עליו? כל כך הרבה שאלות וכל כך מעט תשובות. אולי כדאי להפנות אותן לשני חזן, ילנה ראלף או אלה רן – כולן נבחר למלכות היופי מתישהו בעשור האחרון, כולן צעירות, כולן יפות ואת כולן שכחתם ברגע שהכתוביות עלו על המסך.
בעידן של "ספורטס אילוסטרייטד" ו"ויקטוריה סיקרטס", הפכו תחרויות היופי הקונבנציונליות לשם קוד לכל מה שמיושן בתעשייה. נשים יפות נבחנות באין ספור מסגרות שונות, לא תצליחו למצוא אחת שתצהיר שחלום חייה הוא להיות מלכת יופי. היום זה התואר המקביל למלכת הילדות הלא מקובלות.
ט"ו באב / ולנטיין
המילה "אנטישמיות" נזרקת בלא מעט הזדמנויות בשנים האחרונות, רבות מהן לא מוצדקות. בתוך הניסיון להגן על עצמנו מהעולם שבחוץ, מסתבר שהאיום האמיתי מגיע מבית: העם היהודי סובל מליל הסדר, מתענה ביום כיפור ונאלץ לפתוח את השנה הרבה לפני כולם, אבל הנזק האמיתי? תאריך עברי ולועזי לאותו חג, שבמקרה גם נמצאים במרחק של חצי שנה זה מזה, מספיק זמן כדי שנשכח שאת החג הזה כבר חגגנו.
ט"ו באב והוולנטיין הם חגים מפוקפקים עוד לפני שניגשנו לקטר על הכפילות שלהם. אלו שאין להם אהבה נשארים בבית וכותבים טורי דעה מלאי קנאה, אלו שיש להם – קונים פרחים. אם נשים את הקלפים על השולחן, ט"ו באב והוולנטיין הם בעצם "חג חנויות הפרחים". בעולם בו את הבריאה של עצמכם נחגגת רק פעם בשנה, אין שום סיבה לחגוג אהבה למישהו אחר פעמיים.
פרס נובל לשלום
בשנת 2012 קיבל האיחוד האירופאי פרס נובל לשלום. הסיבה? היבשת שהביאה לנו שתי מלחמות עולם, הצליחה להשאיר את המלחמות ההרסניות ליבשות אחרות בזמן שהפעם היא זו שצופה מהצד. שנתיים לפני כן, זכה נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, בפרס. הנשיא הצעיר זכה בכבוד רק מספר חודשים לאחר שנכנס לתפקיד. להזכירכם, מדובר בפרס נובל לשלום ולא תגלית השנה בטקס פרסי ה-MTV.
לא צריך להיות גאון גדול כדי להבין שבכל מה שקשור לשלום, המין האנושי לא הראה הצטיינות יתרה בשנים האחרונות. למרות זאת מדובר בקונספט מנצח. כולם אוהבים שלום, כולם רוצים שלום ואם לצטט את מיכל ינאי "שלום היא מילה שימושית. שלום". ובכל זאת בכל שנה אנחנו מחכים, מעלים ספקולציות ומתאכזבים. פרס נובל לשלום לא יביא שלום, הוא אפילו לא עושה עבודה בלתגמל שלום.
לילה לבן
איזה כיף זה לחגוג את תל אביב. עיר במרכז הארץ עם פאבים, מועדונים ואפילו בתי קולנוע שאשכרה באים אליהם בשביל לראות סרטים. בעולם יקראו לזה ציווליזציה. אנחנו נקרא לזה "עיר ללא הפסקה". אירועי ה"לילה הלבן" מתקיימים פעם בשנה כשהמטרה היא לחגוג כל הלילה בתל אביב. עיר ללא הפסקה, אמרתם? כנראה שכן יש פה ושם הפסקות, אחרת לא היו מרגישים צורך לייעד לילה מיוחד לכבוד העניין.
בתיאוריה, לילה לבן נוצר כדי שנוכל ליהנות מפעילויות תרבותיות בחינם. בפועל, תתקעו בפקקים, לא תספיקו להופעה של אברהם טל ותשלמו 50 שקל על טוסט במרקם סלע. לא צריך להיות גאון כדי לנחש איך ייראה הלילה הלבן השנה, יותר מזה, אפשר לפתור את הכל מראש: קנו בירה במחיר מופקע וסעו שעה בפקקים ביום אחר. בלילה אתם מוזמנים לעשות את מה שצריך לעשות בו: לישון.