עכשיו דממה: 18 דברים לעשות כשהמלחמה נגמרה

1. לחזור להשתמש בפייסבוק

תגידו מה שתגידו, זו לא הייתה מלחמה על המדינה כמו שזו הייתה מלחמה על הפיד. שמאלנים, ימנים, פופליסטים של לייקים וסתם משועממים – כולם העיקו ללא הבדל דת, גזע, מין או עמדה פוליטית. סיום המלחמה ייאלץ אותנו להחזיר את תמונת הפרופיל הישנה (לא משנה אם זה דגל ישראל או כיתוב "לא בשמי" בערבית, במלחמה הזאת כולם מפסידים), להוציא אנשים מחסימה ולהפסיק לעשות לייקים ל"סטטוסים מצייצים". ביוש תמונות מרגשות של חיילים או של עזה המוחרבת, הייוש שרבובי שפתיים ותמונות פומו מהים. התגעגענו.

2. לאכול חומוס ביפו

בעלי המסעדות יאהבו לספר לכם שהמלחמה גרמה להם ללא מעט הפסדים: לאף אחד אין חשק לצאת לאכול בחוץ, בין אם מפחד, או סתם מתחושת אשם שהחיים ממשיכים בעורף בזמן שבחזית נלחמים, אבל למרות הנסיגה החד צדדית מהמסעדות, לא נראה שמישהו סובל כמו המסעדנים של יפו. "אבולעפיה", מאפיה שבעליה מגדירים מחדש את הפוליטקלי קורקט בניסיון לצאת בסדר עם כולם, סובלת מחרם הצרכנים התמוה בעולם וב"אבו חאסן" הסועדים כבר לא צריכים לדחוף מהר את הביס האחרון כי "כאן זה לא בית קפה". פתאום עממיות או אוכל מזרחי הפכו למשהו שהס מלהזכיר. אולי סוף המבצע יעזור לנו להשאיר את הגזענות בצד, לפחות בשביל חומוס טוב.

3. להפסיק לישון עם בגדים

ההלבשה התחתונה מעולם לא הייתה כה חיונית כמו בשבועות האחרונים. שמועות על שכנים חתיכים שרק מחכים להתאהב בנו ברגע שנצא מהדירה מבוהלות, עם עיניים טרוטות ונרדמות בעמידה, נפוצו ברחבי המדינה. במהלך המלחמה ניתן היה לעשות ניתוח פסיכולוגי של כל אדם לפי הבגדים שאיתם הלך לישון בלילה. תחתונים? די להתלהב מעצמך, כולנו יודעים שאתה מפחד בדיוק כמו כולנו. שורטס וטי שירט? כל הכבוד! ישראלי טוב יודע לשמור על עצמו. חזייה? חרדה קיומית קלאסית, לנז'רי? את כנראה הבחורה היחידה שמקשיבה למדורי האופנה. ברכותיי, פראיירית. פחות מחתונה עם השכן הרופא ממול לא תצדיק את הקנייה הזו.

4. לחזור להתמכר לתוכניות טלוויזיה

יש שמועות שפעם הייתה כאן טלוויזיה: הפקות מקור, ריאליטי, קומדיה, דרמה, שעשועונים שנאלצנו לצפות בהם עם יד שמכסה על העיניים מרוב בושה – הכול נראה לנו כסוגה עילית בחודש האחרון. הטלוויזיה של המלחמה מדברת בקול אחיד ומי שייעז להתלונן על שידורי החדשות מסביב לשעון הוא בוגד. עוכר ישראל. ולא שיש הרבה כאלו, רובנו מכורים כבר לחדשות, לא מסוגלים בלי הכתבים הצבאיים האהובים עלינו ומזניחים מרצון כל צורת חיים שלא כוללת את הטלוויזיה פתוחה ברקע. התמכרנו. החדשות הן הקראק שלנו. הרגשנו שהחדשות נותנות לנו קצת שליטה במלחמה שאין לנו באמת יכולת לשלוט על כלום. הבו לנו את הלחם והשעשועים בחזרה, לפחות שם הפכנו לזומבים במודע.

5. ללכת לים

המלחמה נתנה ולקחה. מצד אחד, המשבר בתיירות זימן לנו ים נקי מתיירים צרפתים שמבקשים מאיתנו אש, נמנעים ממקדם הגנה וחושבים שבאמת הקשבנו בשיעורי הצרפתית בחטיבה. מצד שני, החוף הוא מרחב בו אין לנו שום סיכוי להתגונן מרקטה שבטח תגיע ברגע שנוריד את הבגדים. כמובן, הים לא באמת מרגיש בחסרוננו. יש לא מעט אנשים שגם אם יפול טיל על הסוכה של המציל, ימשיכו לשחק מטקות. לא אנחנו, אנחנו פחדנים. הגיע הזמן לרענן את בגד הים, סאמר איז קאמינג.

6. ללכת עם אוזניות בפול ווליום

גם ההנאות הקטנות של החיים נלקחו מאיתנו בתקופה קשה זו. כולם מדברים על הצורך באסקפיזם (*פיהוק*), אבל איזה מין אקספיזם זה אם הוא לא כולל הליכה ברחוב תוך הקשבה לטיילור סוויפט בפול ווליום? מי שניסה את זה בכל זאת, אגב, גילה שלוקחות לא מעט שניות עד שמבחינים שאנשים לא סתם מתרוצצים ממקום למקום בפאניקה ועדיף לתפוס מחסה. לא מספיק הלחץ שטמון בלהיות תקועים באמצע הרחוב ולהתפלל שהלובי בבניין ליד לא סגור לעשירים בלבד, עכשיו גם גילינו את זה באיחור ואנחנו בדיליי בכל מה שקשור להצלת החיים שלנו. נו טוב, לפחות נמות מאושרים.

7. לעזוב את הוואטסאפ המשפחתי

הללויה! קצת שקט! לא ברור מה יותר מלחיץ: הסירנות של האזעקה או הסמסים של אמא שבודקת תוך כדי "את בסדר? ירדת למקלט? איפה את?". הורים יודעים הכול. הם שומעים אזעקות עוד לפני שבכלל קרו ויספיקו לכתוב עוד לפני שמצאנו מחסה. כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא, או דאגה של אמא, או היסטריה כללית. כדי לחסוך במאמץ נפתחו קבוצות וואטסאפ משפחתיות, פתרון שנשמע מאוד יעיל למשפחות שרוצות להתעדכן במצב מבלי להצטרך לדבר עם כל אחד בנפרד. נשמע יעיל אבל בפועל כל התרעה בתל אביב גוררת רצף של הודעות עם האחות מאשקלון. להתנתק מהם יהיה השקט האמיתי.

8. ללכת לטייל בדרום

תושיה, שוקדה, פרי גן, זוהר, איבים, חולית. האם אלו שמות שניתנות לגרושות בנות 40 פלוס לאחר שעברו הארה בסדנאות העצמה נשית? ייתכן, אך מספרים שמדובר גם ביישובים אמיתיים שסובבים את עזה. כולנו עם הדרום? בואו נלך עם זה עד הסוף. לא נוותר עד שלא נעבור ישוב ישוב, נבקר ונחבק את התושבים (לצערם כל החיבוקים האלה נפלו על יולי-אוגוסט). על הדרך גם נזכה לגלות האם המקומות האלו באמת קיימים, או שמא מדובר במזימה של אנשי חדשות עם הומור. 

9. לחזור למצב בו אין לך עמדה פוליטית

הדבר הראשון שנעשה ברגע שהמלחמה תיגמר זה להחזיר את האישיות שלנו בחזרה למקום בו היא הייתה קודם: הארון. המלחמה הוציאה מאיתנו דעות ועמדות פוליטית שבכלל לא ידענו שהיו נטועות שם. לכולם היה מה לומר על המצב הנוכחי, כולם התלהמו, הפגינו (או כעסו על האנשים שמתלהמים ומפגינים) ונטשו את האדישות מאחור. חבל. אדישות היא עניין לא מוערך מספיק. המלחמה אילצה אותנו לפתח אופי ואג'נדה סדורה בנושאים אקטואלים. אין לך דעה? שב בבית, היצמד לממ"ד ותתפלל שאף אחד לא יבוא לבקר אותך ויישאל איך פותרים את הסכסוך. למרבה הצער, רוב האנשים לא יודעים על מה הם מדברים וסיומו של "צוק איתן" יחסוך מהם ומאיתנו את הצורך להתבטא.

10. שופינג

בהישמע האזעקה יש להניח את הבגדים, לאסוף את התיק, לצאת מתאי המדידה, להתפלל שהזמזם לא יצפצף לך ביציאה מהחנות ואז לרוץ לחפש את המקלט הקרוב שבטח נמצא בקומה השנייה. שופינג בזמן מלחמה דורש מאמץ עילאי ולפעמים הוא סיכון שלא כדאי לקחת. מה גם שלמי יש חשק ללכת לטייל בקניונים כשהדיווחים מהחזית גורמים לנו לרצון להישאר בבית עם טרנינג. סיום המלחמה הוא זמן מצוי להתנחל כמה שעות בקניון, רק כדי לגלות שהעלינו לפחות מידה אחת מאכילה הרגשית שנגרמה מהלחץ של השבועות האחרונים.

11. סיור נפילת רקטות

לכל מדינה יש את המורשת שלה: בספרד יש ארכיטקטורה מפוארת, לתאילנד חופים משגעים ובאיטלקיה אוכל מצוין. לנו יש רקטות. כשדברים יירגעו ויהיה קצת יותר בטוח נוכל לעבור ממקום למקום, לציין את הנפילות הגדולות ולהכיר מקרוב את כל אותם "שטחים פתוחים" שמעולם לא ידענו שקיימים (בעיקר אלו שמפוזרים כל כך יפה בגוש דן). הסיסמא "דווקא עכשיו – חופשה בישראל" מעולם לא נשמעה מפתה יותר.

12. ללכת להביא אוכל לחיילים, כשלאף אחד לא אכפת

החיילים בחזית חירפו את חייהם ומה הם קיבלו בתמורה? מארזים של ביסלי, במבה ופריקסה קר. היה מחמם לב לראות את החיילים נהנים מחבילות השי שהורעפו עליהם מהעורף. אם בתחילת המבצע עוד ראינו צילומי מסך של סמסים לב קורעי מהחיילים שמבקשים שישלחו להם תחתונים וגופיות, היום אפשר לפתוח סניף של דלתא בכל בסיס. עכשיו זו שעתם של הצדיקים באמת. רק מי שמבין עניין ויש לו לב רחב, יזכור שחוק שירות חובה לא מאפשר הרבה מנוחה לחיילים בין המבצעים, ושגם בימים שנראים קלים בעורף, חיילנו עדיין עובדים קשה. מי שרוצה לקחת את הפילונתרפיה לדרגת קודש, מוזמן להרחיק לבסיס צה"ל בסופ"ש הקרוב עם חמגשיות. חיילים רעבים תמיד יש.

13. ללכת לראות הופעה שלא בוטלה

אם חשבנו ש-405 ₪ זה הרבה יותר מדי כסף לשלם עבור הופעה של לנה דל ריי, היום היינו מוכנים לשלם כל מחיר, העיקר שתשנה את דעתה. מדי כמה שנים חוזר שוק ההופעות ליציבותו, שמות כמו ביונסה וקולדפליי נזרקים לאוויר וכולנו מתמלאים בתקווה. זהו בדיוק הרגע בו המצב הבטחוני ירים את ראשו המכוער והופעות שהצליחו למכור עשרות אלפי כרטיסים, יבוטלו. אם לפני 3 חודשים ישבנו מול המחשב בציפייה להשיג כרטיס להופעה השלישית של ה"בקסטריט בויז", עכשיו נהיה מוכנים להסתפק ב"הנסון" בזאפה.

14. ללכת לקולנוע

סרט טוב תמיד יהיה סוג של בריחה מהמציאות, והחודש האחרון נתן לנו את כל הסיבות לברוח ממנה. למרות זאת, רובנו סירבנו לקחת את ההזדמנות. אולי פחדנו להישאר במקום לא מוגן כשאין לנו דרך לשמוע את האזעקה. אפילו הפופקורן לא סיפק נחמה. וזה לא שלא היה מה לראות בקולנוע "שומרי הגלקסיה" הוא סרט הקומיקס הכי טוב מזה זמן רב, "פרנק" הוא אינדי איכותי ו"שושנה חלוץ מרכזי" מציע פתרון לחובבי הבורקס. לרוץ להשלים.

15. לחזור לקרוא רכילות

הידעתם? לנינט יש בת, טהוניה מתחתנת, ביונסה וג'יי זי אולי נפרדו ומלא כוכבות עדיין הולכות לים עם ביקיני קטן מדי. המלחמה הכניסה הכול לפרופרציות – לא עוד קריאת מדורי הרכילות בהנאה, אלא כותרות מאיימות ופרשנויות מרחבי העולם. סיומה של המלחמה היא בדיוק הזמן להפסיק להרגיש רע עם זה שאנחנו מתעניינים בכל מה שלא חשוב באמת. אולי כבר שכחנו, אבל לרוב העולם לא באמת אכפת מה קורה כאן, סלבס עדיין מתחתנים ומגרשים ולקים קרדשיאן עדיין יש ישבן שלא מסתדר עם שום פרופורציה אנושית. הגיע הזמן שגם אנחנו נחזור להתעדכן.

16. להחזיר את הסלבס למקומם הטבעי

אורנה בנאי? שמאלנית. ניקול ראידמן? מילטריסטית. אביב גפן? צבוע. הצל? רק שנייה, אמרנו סלבס.

במלחמה הזו לכולם היה מה לומר, אבל חלק מהאנשים קיבלו חשיפה יותר גבוהה, גם אם במחיר עיוות הדעות שלהם. לכולנו יש דעות, כאמור, אבל כשהשם שלך מוכר בחוגים מסוימים, דעה היא אחלה דרך לעורר פרובוקציות ולייצר כותרות. הגיע הזמן שנחזור להבין שאורנה בנאי היא קודם כל בדרנית ושחקנית, אביב גפן הוא זמר וניקול ראידמן ממש ממש עשירה. זה לא אומר שאנשים מוכרים לא צריכים להביע דעה. להיפך, לפעמים זו חובתם. זה רק אומר שאנחנו חייבים לדעת לשים את הדעות האלה בפרופורציות הנכונות.

17. להפסיק להחרים דברים

מה עשיתם בזמן המלחמה? הפסקתם לאכול בארומה, החרמתם את בית המרקחת השכונתי, סירבתם להיות מאושפזים בבית החולים הקרוב לעיר מגוריכם? יאללה, שחררו. המלחמה נגמרה ואין לנו זמן להיות בררנים. עכשיו אפשר לחזור לקפה דלוח ותרופות מרשם בלי להרגיש "בוגדים". הפרנויה שמאפיינת תקופות מלחמה, צריכה להישאר מאחור. לא כולם חמאסניקים וטחינה היא בסך הכול טחינה.

18. למצוא סיבות אחרות להתלונן

איזה רע היה במלחמה. אנחנו כאלו מסכנים. הורידו את הסדרה האהובה עלינו מהאוויר, ביטלו את ההופעה שרצינו לראות והיירוטים בשבת הפריעו לנו לשנ"צ. אם נשים את הקלפים על השולחן, לא כולם סבלו משינויים דרסטים בשגרת היום-יום שלהם בחודש האחרון. ישובי גוש דן ביום רע עדיין לא הכילו את ההפרעות שספגו תושבי הדרום במהלך השנים, אבל זה לא הפריע לנו לרגע. המלחמה היא הזדמנות טובה לקטר: המצב, הממשלה, העיתונים, אפילו מזג האוויר על הדרך. כל אותם מקטרים יצטרכו לחשוב על סיבות טובות להתלונן אחרי שכל זה יהיה מאחורינו. הרי נרגנות לא שמורה אך ורק לזמנים קשים ולא מעטים מאיתנו תפסנו טרמפ על המלחמה כדי להיזכר בכול מה שרע בעולם. למרות זאת, לא נראה לנו שמדובר באתגר אמיתי.

• פייסבוק
• צוק איתן