כנראה שהביטוי "פסיפס של החברה הישראלית" ממוקם גבוה ברשימת הקלישאות השחוקות על יצירות תרבות, אבל הפעם נראה שאין מנוס מלהשתמש בו. סדרת הרשת החדשה "הטרמפיסטים" עושה בדיוק את זה, צעד קטן אחרי צעד קטן, טרמפיסט אחרי טרמפיסט. זה פשוט כמו שזה נשמע - כל פרק מציג טרמפיסט אחר שנכנס לרכב מרושת המצלמות של יאיר אגמון (שאוחז בהגה ומנהל את השיחה) ואלעד שוורץ (שיושב מאחור ואחראי על הצילום והקלטת הסאונד).
הפרק הראשון שעלה בשבוע שעבר לעמוד הפייסבוק של התכנית, מציג את שמוליק, בחור חרדי טוב לב ומלא משחקי מילים שמספר בעליצות על הקריירה המוזיקלית שלו. 40 אלף איש כבר צפו בו. בפרק השני שמחת החיים של שמוליק מוחלפת בביקורת החדה והכנה של מרדכי, עולה מאסטוניה שאוסף בקבוקי פלסטיק לפרנסתו.
משם העניינים הולכים ומסתבכים. בפרק 5 (שיצא בשבועות הקרובים) עולים לרכב שני מתנחלים צעירים, שמספרים בפנים מטושטשות על אירועי תג מחיר בהם לקחו חלק. הפרק השמיני מזמן ויכוח אמוני עם אישה דתיה בשם "אמא מאגי", ובפרק האחרון עולה לרכב אימו של אגמון, בסיום אישי שמאיר בצורה אחרת את דמות המרואיין האניגמטי שהוא מפתח במהלך העונה. עם קונספט מהודק, רצון להגיע לפינות השכוחות של ישראל ומוזיקה מקורית של אבי שהרבני, אגמון ושוורץ מצליחים ליצור סדרת רשת שיכולה וצריכה להותיר חותם על האינטרנט העברי.
"אלעד ואני מסיימים עכשיו לימודי בימוי במסלול המלא בבית הספר לקולנוע סם שפיגל" מספר אגמון, שהספיק בגילו הצעיר (28) לפרסם שלושה ספרים. "אני חובב טרמפים גדול, והרומן הראשון שפירסמתי היה על קצין משוחרר שיוצא למסע טרמפים בארץ ישראל. כשהיינו בשנה ב' בלימודים אלעד ביקש ממני לנסוע איתו לשומרון, למעין טיול תחקיר לתסריט שהוא כתב. באותו היום אספנו כמה וכמה טרמפיסטים הזויים – ושם נולד הרעיון, לצלם טרמפים. לספר את הסיפור הפשוט והמרתק, של האנשים הייחודיים הללו, שזוקפים אצבעות בתחנות. אחרי שנים עשר ימי צילום ויותר ממאתיים טרמפיסטים שאספנו, החלטנו לעצור ולעבוד עם מה שיש".
מה הייתה חלוקת העבודה ביניכם?
"את ימי הצילום הארוכים הפקנו ביחד. אלעד היה אחראי על כל הצד הטכני ואני הייתי אחראי על 'איזורי הציד' ועל הראיונות. בפועל את רוב ימי הצילום העברנו בנסיעות ארוכות, בחיפוש נואש אחרי טרמפיסטים, כשאלעד יושב מאחוריי. אני כבר לא יודע איך זה לדבר איתו פנים אל פנים. תהליך העריכה היה מורכב בהרבה. אני הייתי מעמיד קאט ראשון. אלעד היה עורך את זה ושולח לי. אני הייתי עורך את זה ושולח לו וככה זה נמשך, בויכוחים קטנוניים ואינסופיים, שגלשו לא פעם לכדי לחץ פיזי מתון".
יש טרמפיסט שלא מופיע בסדרה אבל לא יוצא לכם מהראש?
"יש אחד בשם מנחם, שהפרק שלו נגנז בסופו של דבר. אספנו אותו ביציאה מטבריה, באמצע הקיץ. הוא היה יחף, מסומם, שיכור, מיוזע ומבולבל, לא היה עליו טלפון, והוא לא ידע לאן הוא רוצה להגיע. זה היה נורא. בסוף הצלחנו לחלץ ממנו מספר טלפון של מישהו שהכיר אותו. הסענו אותו חזרה לטבריה, נתנו לו כסף שיעלה על אוטובוס למירון, ואפילו וידאנו שהוא והחבר שלו נפגשו. בהתחלה חשבנו שיש לנו פרק מדהים בידיים, אבל כשצפינו בחומרים הבנו שיש גבול לכל תעלול, ושהסיפור הפרוע הזה לא מוסיף לו או לנו כבוד".
על זה נאמר - "עוצמות אדירות"! (עוד חמש דקות ראיון על הסדרה עם קלמן ליבסקינד ברדיו גלי ישראל).
מה למדתם על הפריפריה הישראלית במהלך העבודה על הסדרה?
"כל מה שנגיד עכשיו ישמע פשטני, אבל המפגש עם המרחבים הללו, שבהם נכנסים נוודים שוב ושוב למכוניות של אנשים זרים, הכניס אותנו לעולם חדש, מאוד ישראלי, מאוד בוטח, מאוד אמיץ, ומאוד לא מנוכר. כשערכנו את הפרקים הבנו שאנחנו עוברים גם סמינר מעמיק בשפה ה'ישראלית', ואנחנו מקווים שגם מי שיצפה בכל פרקי הסדרה ירגיש כמה מגוונת וקוטבית יכולה שפה אחת להיות בארץ כל כך קטנה".
אילו יצירות שימשו לכם כהשראה?
"יש כמה יצירות שזיהו את הפוטנציאל של דיאלוגים במכונית, ואכן צפינו בהן לפני שיצאנו לצילומים. אני יכול להזכיר בהקשר הזה את הסרט המטמטם 'עשר' של היוצר האיראני עבאס קיארוסטמי, את 'השיעור' של ענת צרויה, ואת סדרת הרשת של ג'רי סיינפלד - 'Comedians in Cars Getting Coffee'. גם יצירות הדוקו הנהדרות של מודי בר און וענת זלצר, 'כביש תשעים' למשל, ושל רינו צרור".