הסטודנט הישראלי הוא יצור משונה למדי. מלבד כישורי הישרדות מרשימים (אין עוד חיה בטבע שמסוגלת להתקיים רק מחומוס צבר ומלפפון), ובחירות אופנתיות תמוהות (אין עוד חיה בטבע שתצא מהבית במכנסי ברמודה משובצים וסנדלי שורש), הוא מתאפיין בחוש פוליטי מנוון; להוציא התגבשות חטופה ופסבדו-מהפכנית בקיץ 2011 ועיסוק כפייתי בשוויון בנטל, הזרם המרכזי של הסטודנטים בישראל פשוט מתחמק בסדרתיות מהתמודדות בזירות החשובות באמת.
על רקע זה (ורק על רקע זה) יש לברך על תור הזהב ממנו נהנית לאחרונה "אם תרצו", תנועה שנולדה מתוך הקמפוסים ומקפידה לרכז בהם את פעילותה. מטרותיה הרשמיות אמנם לוקות בבלבול ואנכרוניזם (הציונות הלכה לישון ב-48', תעזבו אותה בשקט), אך היא יכולה לזקוף לזכותה את השבת הכבוד האבוד לסטודנט הישראלי; הצלחתה חייבה את תאי המרכז-שמאל באוניברסיטאות להתעורר מתרדמת ארוכת שנים (בה התעסקו בעיקר בהתחקות אחר עצי המשפחה של המרצים) ולהיאבק בסחו-פשיזם שהרים ראשו מתחת לאפם.
מפגש ההיכרות עם "שוברים שתיקה" שהתקיים ביום שלישי באוניברסיטה העברית בירושלים היה, אם כך, מפגן סטודנטיאלי טעון במיוחד. תאי מרצ ואופק המקומיים תיכננו אותו הרבה לפני הסערה העכשווית (אירוע זהה מתקיים שם מדי שנה) אך הטיימינג התברר כאידיאלי: כ-300 סטודנטים סקרנים פקדו את האולם, שישה מאבטחים באפודות מחזירות אור התייצבו במקום, ומחוץ לבניין נערכה הפגנת נגד מטעם "אם תרצו", בה נאם בין היתר אב שכול. פעילי הימין תלו במקום שלטים המכפישים את התנועה היריבה ("הידעת? ארגון חמאס נעזר בדו"ח שוברים שתיקה"), וכ-30 מביניהם נטמעו בקהל וכך הפכו, באופן חד פעמי, לשתולים בעצמם.
הרצל אמר להרים ידיים
לפני שהחלה הרצאתו של נדב ביגלמן, איש "שוברים שתיקה", מארגני האירוע עשו מאמץ עילאי להרגעת הרוחות. "לא נתקלנו בשום קשיים בארגון", אמר לי דובר תא אופק. "האירוע נקבע בהצבעה דמוקרטית והאוניברסיטה לא התערבה לנו בתכנים. ההפגנה שמתקיימת עכשיו בחוץ לגיטימית לגמרי. זה בסדר להשמיע גם קולות אחרים". ראש תא מרצ, שהקדים את הרצאתו של ביגלמן, הזהיר כי "יש כאן אנשי אבטחה שאני מאמין שלא נצטרך להשתמש בהם". לא היה באולם אדם אחד שלקח את האמירה הזו ברצינות.
השלווה שהשתררה עם פתיחת ההרצאה הייתה עמידה ככד חרסינה, וביגלמן - דובר חד ורהוט - הפר אותה כבר במשפט הראשון שלו. "השיח המכבד נפרץ השבוע, ברגע שאנשים מ'שוברים שתיקה' החלו לקבל איומים על חייהם. 'אם תרצו', חציתם גבולות", אמר ביגלמן, והצית רצף של התכתשויות מילוליות בקהל. כשהשקט חזר, הוא הוסיף: "לא נגיע היום לפוליטיקה גבוהה, כי אנחנו לא פוליטיקאים. אנחנו רוצים להבין מה המחיר של כיבוש ושל צבא השולט על אוכלוסיה אזרחית".
בשלב זה אחד משתולי "אם תרצו" הרים את ידו, בבקשה להפנות שאלה למרצה. "עכשיו זה לא הזמן לשאלות", אמר לו ביגלמן, והצית מהומה נוספת. "אתה יכול להמשיך, אבל אני לא אוריד את היד עד שתיתן לי לדבר", השיב לו השתול, מבלי לאמוד כראוי את קושי המשימה שאליה התחייב. ביגלמן המשיך לדבר. "זה בסדר, הוא שמן, הוא לא יצליח להחזיק אותה באוויר הרבה זמן", לחשה בחורה אחת לחבריה. זה לקח שש דקות וחצי, אבל בסוף השתול התייאש.
הסערה האמיתית הוצתה בחסות החשיכה, עם הקרנת סרט קצר המתעד את פעילות כוח צה"ל במחסום בשנת 2004. באולם נזרקו כמה התבטאויות ציניות ("וואלה אחי, זה מרתק"), עלבונות אישיים ("יא מזדיין, עוף מפה!", "תסתמי את הפה!"), ואפילו הקנטות מז'אנר ה"אמא שלך מוצצת טוב, היא הייתה אצלי אתמול בלילה, חיחי". אפשר להתווכח על הסגנון, אבל ספק אם רוח מרי סטודנטיאלית שכזו נראתה בעולם מאז פריז 68'.
בשלב השאלות ניצל את הבמה קצין לשעבר בחטיבת כפיר כדי לדבר מדם ליבו, והאשים את "שוברים שתיקה" בתמיכה באלימות פלסטינית (ביגלמן דחה את הטענה על הסף); קצין מילואים נוסף טען שהארגון מפיץ בעולם תמונה מעוותת ומגמתית על אודות צה"ל (ביגלמן אמר שהם רק מאזנים את הדימוי המעוצב מראש על ידי ביבי ובנט). כשפעילת ימין שאלה סטודנטית ערבייה "איפה אני כובשת אותך בדיוק?", היה ברור כי המשוכנעים מיצו את ההזדמנות לשכנע את עצמם, ואפשר ללכת הביתה בראש שקט.
בתודעה הישראלית, החיילים המשרתים בשטחים משולים לצואה הנשטפת באסלה; אף אחד לא באמת רוצה לדעת מה קורה במקום שאליו הם נשלחים. שלשום בהר הצופים, מכסה הביוב הזה נפתח לשעה וחצי. מה לעשות שזה מסריח.