חידה למביני עניין: מה משותף לסרטים "ילדות פרא", "נערות שעשועים", "יסמין הכחולה" ו"מסיבת רווקות"? נכון, מדובר בכותרים אפשריים בהחלט ללהיטי פורנוגרפיית קולג'. אך מעבר לכך - כולם הוכתרו לאחרונה בעיתונות הישראלית כ"סרטים פמיניסטיים". האקדמיזציה של ביקורת הקולנוע והטלוויזיה הביאה לעיסוק אובססיבי באיתור מאפיינים פמיניסטיים בדמויות בדיוניות (לפעמים – כמו במקרה של "נערות שעשועים" – באופן רטרואקטיבי). הבעיה איננה בפמיניזם כמובן, אלא בפרשנות השטחית והאוטומטית של המבקרים: האם קיומה של דמות נשית אחת חזקה מספיקה כדי להפוך סרט לפמיניסטי? ואם כן, מה התועלת שיש בהבחנה כזו כשלעצמה?
ביקרתי בכנס אקדמי מן המניין באוניברסיטת תל אביב, עם במבה וקפה נמס עלית חופשי, שהוקדש ל"באפי ציידת הערפדים" וליצירתו של ג'וס ווידון ככלל. על אף שווידון ובאפי הם נושאים שכיחים למחקר בחוגים למגדר וללימודי תרבות בחו"ל (ישנו אפילו כתב עת אקדמי מיוחד היוצא לאור פעמיים בשנה), מדובר היה באירוע ראשון מסוגו בישראל, ויום חג לקהילת המעריצים המקומית השומרת חסד נעורים לקוטלת הערפדים.
האוריינטציה של הקהל הייתה הרבה יותר באפית מאשר אקדמית. לרגעים הרגשתי כאילו נחתי בעוד הקרנת פולחן של "מופע הקולנוע של רוקי", אירוע ממנו הקפדתי להימנע בנעוריי מחשש להפוך להיפי. היו שם כמה בחורות סגולות שיער, וילד בן שלוש עשרה עם חולצה של הסקוביז – צבא החברים של באפי – אותה ירש ככל הנראה מאחותו הגדולה. האורח החביב עליי היה הבחור שניגש לכל אחד מיושבי הכנס כדי לשאול אותו אם הוא כותב ב"עין הדג". כשתהיתי אם הוא שואל בתור אחד ממארגני הכנס, הוא ענה: "לא, זה סתם מעניין אותי".
תהיתי איפה חברת הכנסת שלי יחימוביץ', הנמנית עם קהילת המעריצים של באפי בישראל. "אני זוכרת את עצמי לפני המון שנים צופה בפרק הראשון ואומרת 'וואו, מה זה הדבר המגניב הזה!'", היא תספר לי מאוחר יותר. "היום יש המון סדרות ערפדים, אבל ג'ויס ווידון באמת היה חדשני כשיצר את באפי, ומההתחלה הפכתי ממש לאוהדת קנאית של הסדרה. האקשן, ההפתעות, המורכבות של הדמויות, המאבק שרוחש תמיד מתחת לפני השטח בין הטוב ובין רע. אני חובבת מדע בדיוני ופנטזיה – ערפדים, דרקונים, אלפים, ולמעשה הכל חוץ מזומבים".
יש מי שרואה בבאפי דמות פמיניסטית. לקחת משהו ממנה לחיים הפוליטיים?
"לא צריך להיסחף, אבל אני בהחלט מזדהה עם הנרטיב והמצב הנפשי של הדמות, שכשהיא רואה חדר מלא במפלצות מטילות אימה היא לא מסתתרת, לא נבלעת בתוך החרדה הכללית, מתגברת על הפחד ומסתערת על המטרה, בדרך כלל לא מתוך בחירה אלא פשוט מפני שהיא לא יכולה אחרת".
הסיסטרהוד של באפי
כצפוי, שתי ההרצאות שעסקו בבאפי בהרחבה ביקשו להגדיר אותה כדמות פמיניסטית. ד"ר ענבל וילמובסקי טענה שבאפי מערערת בסדרה על מוקדי הידע המדעי – הקשורים, כפי שיודע כל סטודנט מתחיל בפקולטה למדעי הרוח, בכוח פטריארכלי. בעונה הרביעית, לדוגמה, באפי מצטרפת לפרויקט המדעי של פרופסור וולש, אך מתעקשת להציק לה עם שאלות המערערות את בסיס הידע כפי ששאר המשתתפים תופסים אותו. "הגישה המדעית מדברת על קטלוג, ולא רואה את האנשים", מסבירה וילמובסקי. "באפי, לעומת זאת, מביאה איתה משהו אחר. כל מפגש שלה עם ערפד הוא מפגש אנושי. לפני שהיא הורגת אותם, היא מדברת איתם קצת".
הרצאתה של ד"ר שלי לויט, מנגד, עסקה ב"דיכוי התשוקה והתשוקה לדיכוי" בסדרה. לטענתה, באפי נדרשת להתנתק מהאישיות הנשית שלה בסדרה, כאשר נגזר עליה להיות גיבורה אחת הנלחמת לבדה באיום הערפדים. על פי לויט, מדובר במודל גברי של סובייקטיביות ("הפאלוס הגברי יציב וקוהרנטי"). אך באפי מצליחה לנצח את המודל הזה. בעונה השביעית, לדוגמה, היא מציעה לחלוק את הכוח שניתן לה עם נשים אחרות. "יש שם שיא של סיסטרהוד רוחני", לויט מסכמת.
ביציאה מהכנס צותתי לשיחה שהתנהלה בין שלושה באפיונרים כעוסים. "אני מבינה שזאת השפה שהם רגילים אליה", אמרה אחת מהם, "אבל כשאתה בא מול אנשים אתה חייב להנגיש אותה טיפה, זה לא חוכמה לעשות את זה ככה". היא כנראה ציפתה לאירוע פריק-פרנדלי של מעריצים מאובזרים בשיני ערפד מלאכותיות. נכון, הקונטקסט האקדמי די מבאס, אבל בלעדיו מי היה מממן לכל מעריצי באפי האלה את הקפה הנמס?