ערב רב של אנשים הגיע אמש להיכל התרבות בתל אביב לפרימיירה של "רבין: היום האחרון", סרטו החדש של עמוס גיתאי: החל מגילה אלמגור, דרך השר לשעבר אופיר פינס ועד לכוכבות ביצה מדוגמות כמו מורן ולימור אטיאס. כל אלה הפגינו אחדות לאומית לציון 20 שנה לרצח רבין, כאשר העמיסו זה לצד זה, מזלג אל מזלג, מאפים מהבופה העשיר. ה"יוצא בחוץ", לעומתם, הסתפק בגפרורי גזר ומלפפון; אם יש משהו שלמדתי מרצח רבין זה שהחברה הישראלית זקוקה לניקוי רעלים יסודי, וכבוגר נאמן של תנועת הצופים אני מאמין שהשינוי מתחיל בתוכי, במובן הפיזי ביותר של המילה.
"זה סרט שעשיתי כאזרח ישראלי, ולא רק כבמאי", סיפר לי גיתאי בקבלת הפנים. "לא ברור לאן מובילים אותנו. יש חוסר נחת גדול, וספינים תקשורתיים המופיעים בכל בוקר לא יצליחו לשנות את זה. הסרט הוא של אזרח שאומר שההווה אולי נראה תקוע, אבל אולי אפשר למצוא פתרון כדי שיהיה בסדר בעתיד".
ליד הבר פגשתי את יגאל עמיר - כלומר, את יוגב יפת שמגלם את דמותו בסרט ודומה לו באופן מחריד, משל היו אקוניס ודני דנון. "זו דמות מעניינת מאוד, מהבחינה האישית שלך כבנאדם מול הדמות", סיפר יפת. "אם אתה רוצה לשחק מאפיונר, אתה צריך לשים את כל סט הערכים שלך בצד. קראתי חקירות, ראיתי סרטוני וידאו והבנתי את נקודת המבט שלו כמה אפשר. כשאתה שומע רק נקודת מבט אחת, אתה מצליח לייצר סוג של הזדהות – וככה אתה יכול להיכנס לדמות".
יעל אבקסיס, המראיינת במסגרת הסרט את שמעון פרס, התעקשה לקחת אותי למרפסת כדי לעשן סיגריה. "אני ממש במצוקה בכל אירועי המינגלינג האלה", סיפרה. "את במצוקה?", התרעמתי, "כבר שבוע שאני לא מעשן, לא שותה קפה ולא אוכל דבר חוץ מאורז מלא ושעועית מש".
אז אני התענגתי במרפסת על אדי ניקוטין המתפזרים מריאותיהם של אחרים, ואבקסיס סיפרה על רצח רבין. "כל מה שקשור לרבין מותיר אותי בסוג של חוסר הכרה", אמרה השחקנית. "זה משהו שאני לא בטוחה איך להתמודד אותו. גם כי באופן אישי הייתי אמורה להנחות את העצרת ולא הגעתי בדקה ה-90, וגם כי אני מרגישה שותפה – נרצח כאן ראש ממשלה, והכתובת הייתה מאוד ברורה. העננה הזאת ממשיכה לרחף מעלינו. אני לא מדברת פוליטיקה, אני מדברת מבחינה נפשית".
מה הסרט הזה יכול ללמד אותנו?
"יוצאת מהסרט הזה אמת. מה שיש שם זה אחד לאחד דברים שכתובים בפרוטוקולים. זה פשוט להתבונן במראה, ולהסיק את המסקנות. כולנו חיים כאן, וכל אחד מאיתנו אחראי למה שקורה – על משאלות הלב שלנו ועל הפעולות שאנחנו עושים – לטוב ולרע".
הדעות על הסרט, כך נראה, קצת יותר שנויות במחלוקת. חלקים נרחבים מהמוזמנים כלל לא שרדו את אורכו המלא והשאפתני (שעתיים וחצי) ונטשו במהלך ההקרנה. אפשר להבין אותם: הקטעים המבוימים, שרובם מבוססים אחד לאחד על הפרוטוקולים של ועדת שמגר, מעייפים בדיוק כמו קריאת פרוטוקול של ועדת חקירה ממשלתית. נדמה כי הכלים הקולנועיים של גיתאי עמדו מנגד, וסירבו להנגיש אותם כפי שהיה מצופה מסרט מבוים. הנחמה היחידה שהצופה הישראלי ימצא ב"רבין, היום האחרון" הוא ההתפרקות, המזוכיסטית במידה רבה, המזמנים קטעי הארכיון המשולבים בסרט, שגרמו לבחורה שישבה מאחוריי לפרוץ בבכי. בכל מקרה, את כל הקטעים הללו כבר ראיתם, וככל הנראה שתוכלו לראות גם בלעדיו.