"עזה היא על סף שפיכה לתוך ישראל, המנהיגים הפלסטיניים בישראל הזהירו", בחור בשם דביר קורא בקול רם כתבה מאתר אל ג'זירה, שזכתה לתרגומה המפוקפק באדיבות גוגל טרנסלייט. "מה, רק אותי מעניין פה לשמוע איך הם מסקרים את מה שקורה?". אני לא יודע איך לענות, כי גוש אימתני של לחם שיפון תקוע לי בגרון.
אנחנו נמצאים בבית של בוקי נאה ברמת גן. בתו, גל, היא מפיקת "הדרך הביתה": מסע חברתי, מוזיקלי ותיעודי הנודד בין 43 לוקיישנים ברחבי הארץ במשך 45 ימים. "עד שנצא, אנחנו עושים פה בינתיים עבודה עם אופי יותר משרדי", היא מסבירה לי. "אנחנו נעשה פה את הקטע שלנו, אבל תרגיש חופשי לעשות מה שבא לך. אתה תעשה את הקטע שלך, מאן".
"הדרך הביתה", כפי שמתברר כבר ברגעים אלה, הוא הגרסה הישראלית והדאונרית למסעותיהם של קן קיזי והמרי פרנקסטרס בארה"ב של שנות ה-60. במסע ההוא, שסוקר על ידי העיתונאי טום וולף בספר מופתי ("The Electric Kool-Aid Acid Test"), קיזי וחסידיו השתלטו על אוטובוס ילדים כדי להביא את בשורת ה־LSD לכל מקום בארה"ב שהיה מוכן לקבלם. ביעדים שבהם עגן האוטובוס, הפרנקסטרס היו עורכים חינגות פסיכדליות המלוות בתכנית אמנותית הולמת (כך התגבשה, למשל, הגרייטפול דד). קיזי היה מממציאי הרטוריקה ההיפית, המפצירה באנשים לעשות את "הקטע שלהם" – אם כי "הקטע שלו" היה שונה בתכלית מזה שמאמצים כעת נאה וחבריה. גם בשיאם של הטריפים האיומים ביותר שלהם, הפרנקסטרס לא נאלצו להזות שהם מטלפנים לפקידים בעיריית אשדוד בניסיון למצוא בית ספר שדה לבלות בו את הלילה.
תפקידו של קיזי, האב הרוחני הבלתי מעורער של הפרנקסטרס, מגולם ב"הדרך הביתה" על ידי דפני ליף והזמרת יעל דקלבאום ("בנות נחמה"). השתיים יזמו את הפרויקט במשותף, והצליחו לגייס כ-20 פעילים שיחרשו עמן את הארץ מצפון לדרום; מרביתם מלווים אותן כבר ממטולה, התחנה הראשונה שבה עגנו לפני כחודש, אך יש גם כאלה שנשבו בקסמיהן באחת התחנות והחליטו לקפוץ על הדרך. הפעילים נודדים ממקום למקום בשיירה הכוללת שני קרוונים ממותגים וארבע מכוניות פרטיות. קוד הלבוש מתאפיין בחולצות לבנות הנושאות את הכיתוב הנאיבי "מותר לחלום" ומוקפד בעיקר בגזרת ההנעלה, המחייבת סנדלי שורש או מגפי תרמילאים (נרשמה רק יוצאת מן הכלל אחת בגזרה זו, ולמיטב ידיעתי היא עדיין בין החיים). כל האמצעים העומדים לרשותם – לרבות הקרוונים, ציוד הצילום, ומערכת ההגברה המשוכללת – ניתנו להם בהשאלה או נרכשו בעזרת תרומות שגייסו בקמפיין ג'אמפסטארטר. מטרת העל – עמומה ככל שתהיה – היא "לייצר אווירה עדינה וחיובית בה אנשים יוכלו להביא את עצמם ללא ציניות, ולדבר על הערכים והחלומות להם הם כמהים בחברה הישראלית".
"בשבילי, הפרויקט התחיל להיוולד מתוך חלום שהיה לי להופיע בכל הארץ", מספרת דקלבאום. "כאמנית, הסתקרנתי להבין איפה אני חיה. חוץ מזה, הרגשתי שבארץ אין מקום לאמנות עם עומק ומסר. אין פלטפורמות למוזיקה מקורית, ולרוב מדובר רק בריאליטי. שאלתי את דפני אם היא יודעת איך אפשר להשיג קרוון למסע כזה, ואז התברר שגם היא מתכננת כבר שלוש שנים לעשות מסע חברתי. החלטנו לעשות את זה ביחד ויצא משהו הרבה יותר גדול מהמוזיקה שלי. המוזיקה מרככת את הבצק, ואז דפני באה ולשה אותו. בסוף יוצאת עוגה טעימה מאוד". ליף מוסיפה: "אנשים מופתעים כשהם מבינים שאנחנו לא מבקשים מהם כלום, אנחנו לא מוכרים שום דבר. כל מה שאנחנו אומרים הוא שמותר לאנשים לחלום. לפעמים אנחנו תולים את הפוסטרים שלנו בלי להוסיף פרטים על אירוע מסוים, כדי שהמסר 'מותר לחלום' פשוט יהדהד".
בין פסיכולוגית פרוידיאנית לרשג"דית הורמונלית
אני מתלווה לליף, דקלבאום וצוות מסונדלי השורש ביום שבו הם שמים את פעמיהם ללוד. הלו"ז צפוף: מביתה של משפחת נאה – שם בילו המסונדלים את הלילה – השיירה יוצאת לכיוון מתנ"ס יהודי-ערבי בשכונת המצוקה רמת אשכול. משם תמשיך ליף עם כמה מאנשי הצוות למפגשים עם גרעיני שנת שירות ברמלה ובלוד, ולמפגש עם נשים יהודיות וערביות ברמת אשכול. אנשי הצוות הנותרים יעבדו במתנ"ס על הקמת הבמה, ובזמן העודף ינסו לשכנע כמה שיותר מקומיים מסויגים להגיע להופעה שתתקיים בערב. גולת הכותרת, כפי שמסבירים חברי הפרויקט, היא האווירה המתהווה במהלך ההופעה ואחריה, אז מנהלת ליף מעגלי שיחה בהשתתפות באי האירוע. בניסוחה הרליגיוזי של יעל, צלמת הסטילס של הקבוצה: "שם קורים כל הניסים".
במפגש עם גרעין שנת השירות בלוד, ליף עושה את הקטע שלה. היא שוברת את הקרח בבדיחה חסרת כל בושה ("שני אפסים הולכים ברחוב ורואים שש; אחד מהם אומר לשני – 'תראה את זה, עף לו הפוני'"), ומנסה לדובב את הקומונרים בעליזות השמורה לרשג"דיות הורמונליות בצופים. בסבב השיחה שמתפתח, הקומונרים דנים בחשיבותו של שיח מכיל; חלקם עומדים על אופיה המפלג של הפוליטיקה המפלגתית, בעוד שאחרים דנים בניתוק המאפיין פוליטיקאים מכל הקשת הפוליטית. כל מהותה של דוקטרינת ליף, שנמנעה עוד בימי המחאה החברתית מהזדהות עם גופים פוליטיים, הוא המרת שיח פוליטי בשיח טיפולי; לפני שנתפקד למפלגה וננסה להשפיע מעל בימת הכנסת, ליף מציעה שנלמד "להכיל אחד את השני".
כך, למעשה, יוצא שתפקידה במסע דומה לתפקידו של פסיכולוג פרוידיאני: מעגלי השיח הם הדרך שלה להביא אותנו לקתרזיס רגשי באמצעות דיבור. "אני לא במקום נמנע", היא תסביר לי לאחר מכן, כשאשאל אותה אם מדובר בכוונה מודעת לעקוף עמדות מפלגתיות. "אני לא באה להגיד לאנשים מה לומר. כל אחד מביא את עצמו. באופן אישי, אני חושבת שהעולם הפוליטי עוסק בהפרדות. אני בעד לדבר על ערכים, וערכים לא שייכים למפלגה אחת". אמיר, שותף אחר במסע, מוסיף: "ברגע שאתה מכניס את זה לשיח פוליטי קלאסי אתה מגביל ומשטיח. לדוגמא, פעיל ליכוד ששבוי בתוך המגבלות האלה לא יוכל להזדהות עם זכויות של פליטים, למרות שזה בכלל לא קשור לסכסוך".
בזמן שליף והקומונרים באים עלינו להכילנו, מסונדלי השורש שנותרו במתנ"ס עושים את עבודתם השחורה נאמנה. "הדרך הביתה" איננו מקום לבטלנים, ולמרבה הצער גם לא לסטלנים: לכל אחד מאנשי הצוות ישנו תפקיד מוגדר שעליו הוא מופקד (הקמת הבמה, פרסום בפייסבוק או הכנת האוכל); ההפסקה אינה מותרת ללא אישור מקובי, מפיק המסע בפועל, שנאלץ להיות בעת ובעונה אחת גם אחראי משמעת זעוף וגם דאחקיונר המתהדר בהומור חריף. השימוש בחומרים "מרחיבי תודעה", כפי שהוא מכנה אותם, מותר רק בסופו של יום - בתום ההופעה וארוחת הלילה. "היום אנחנו באנרגיות של גז-ברקס, גז-ברקס", מסביר קובי, "בדרך כלל העניינים זורמים הרבה יותר טוב".
אחת המשתתפות במסע היא איילת - בוגרת תנועת בני עקיבא שהצטרפה לאחר שצפתה באחת ההופעות ששודרו בשידור חי באינטרנט (המסע, להזכירכם, הוא גם תיעודי, וכל המפגשים החברתיים והמוזיקליים מצולמים ומועלים לערוץ היוטיוב שלו). "אני מרגישה כאילו יש בי שני אנשים", היא אומרת. "צד אחד רוצה להגיד: 'נו, בסדר, אז אתם עושים מעין טיול עם עצמכם, ואולי פוגשים בדרך עוד כמה אנשים, ואיזה שינוי זה בכלל יכול לעשות?'', אבל הצד השני אומר שיש פה באמת אנשים טובים, ואם כבר יש פרויקט חיובי למה שלא פשוט נגרום לו לקרות?".
לקראת ההופעה קובי ומסונדלי השורש נתקלים בבלת"מים לוגיסטיים. בעקבות המצב הביטחוני, ובהתחשב בכך שאנו נמצאים בשכונה מעורבת ומתוחה כשלעצמה, המשטרה המקומית לא מאפשרת להם להופיע ברחבה שמחוץ למתנ"ס אלא רק בתוכו (השמועה מספרת שחביב, מנהל המתנ"ס היהודי-ערבי, הושפל על ידי השוטרים כשניסה להניא אותם מהחלטתם). המשמעות היא שהפעם, בניגוד לכל הופעה אחרת שקיימו במסגרת המסע, עוברי אורח לא יוכלו לחבור אליהם באופן ספונטני. במקביל, נערים ערביים תושבי השכונה נכנסים למתנ"ס ומשחקים עם הציוד המוזיקלי. אחד מהם, בעל חוש הומור כלבבי, לוקח סכין מהמטבח ומאיים עלינו בדקירה. כעבור שנייה הוא פורץ בצחוק.
ערב מיקרופון פתוח
בשעת ערב מאוחרת מגיע תורה של דקלבאום לעשות את הקטע שלה. בקהל: 20 מסונדלי שורש, שני זוגות עם לוק מתנחלי שהגיעו מיישובים סמוכים, עשרה קומונרים מהמפגש הקודם, קבוצת ילדים וילדות ערביים מהשכונה ושני הנערים הבלגניסטים משלב ההכנות. הקטע של דקלבאום מדהים: יש לה קול בעל עומק בלתי נדלה, ואפילו הנערים משילים את הפאסון הקשוח אל מול כריזמה בימתית נדירה שכזו. היא מאפשרת להם לבצע על הבמה קטע שמתגלה כהצלחה מסחררת, והנה, הנער שלפני שעה איים עליי בדקירה, מבדר אותי כעת בתנועות ריקוד אקזוטיות. המטאמורפוזה האוריינטליסטית הושלמה. לעזאזל, השיט ההיפי הזה באמת עובד.
כאשר דקלבאום מסיימת לרכך את הבצק, ליף מתחילה ללוש אותו. מצוידת במיקרופון פתוח, היא פונה באקראי לאנשים בקהל ומפצירה בהם "לדבר את עצמם"; היא מפנה אליהם שאלות כמו "איזה תחושות הערב הזה עורר בך?" או "איך אתה רואה את העתיד שלך פה?". אחת הנשים הדתיות מספרת על השאיפה שלה לקיים "שכנות טובה" עם הערבים, שאינה כרוכה באובדן הזהות של אחד מהצדדים. הקתרזיס הרגשי מגיע כאשר אחד מהנערים הקשוחים מודה כי הוא "היה רוצה שיהודים וערבים יהיו יד אחת". נראה לי שמתקיים כאן "שיח מכיל". אבל מה בדיוק עושים איתו?
ליף היא קומונרית נצחית. מעגלי השיח הם המגרש הביתי שלה, ולתפיסתה, הם לא האמצעי אלא התכלית כולה. בכך מגולמת מידה של קסם, ובאותה העת גם תמצית מתונה של טראגיות: היא לעולם לא תאמץ את הציניות הדרושה כדי לחבור למערכת, ולכן תמשיך להצטייר כדמות נאיבית, מאוסה ולא רלוונטית. היא רוצה להיות נירוונה של "בליץ'", אביב גפן של "שומקום" וסתיו שפיר של לפני הנאומים הוויראליים במליאת הכנסת. יש לכך מחיר: הציניות שמעורר המסע ההיפי שיזמה ביחד עם דקלבאום, בהקשר זה, איננה רק טבעית, אלא אפילו מתבקשת. לזכותה ייאמר שהמדינה הזו גדושה בסתיו שפיריות ובאביב גפנים שמכרו את נשמתם לשיטה. חוץ מזה, אם נער ערבי שגדל בשכונת מצוקה בלוד מאמין שמשהו יכול להשתנות, אני מסרב להיות האדם שיקלקל את המסיבה.