47 שנים אחרי שנמצא מת בחדרו שבאחוזת גרייסלנד שבממפיס, לאלביס פרסלי, המלך הבלתי מעורער של הרוקנרול, עדיין יש השפעה עצומה על המוזיקה בפרט ועל התרבות הפופולרית בכלל. לראיה, תוך קרוב לשנתיים קיבלו מעריציו של האליל בעל הפאות המוגזמות שני ביופיקס אודותיו. השוני בין שני הסרטים מתבטא בפריזמות דרכן מתוארת אישיותו הבעייתית, כשהאחרון לבטח יעורר את זעמם של מעריצי האיש בעל החיוך השרמנטי והמבטא הדרומי.
"אלביס" (2022), בבימויו של באז לורמן ובכיכובם של טום הנקס ואוסטין באטלר, בחר להציג את פרסלי כקורבן שנפל למעשי רמאות ונוכלות של אמרגנו, קולונל פארקר, בסרט ארוך, צבעוני ומוגזם. מנגד, "פריסילה" הוא אנטיתזה מוחלטת שלו, כאשר הוא מציב בעמדת הקורבן את פריסילה פרסלי, רעייתו ואם בתו של המלך, להתנהגותו האובססיבית של אלביס, שמתואר כדושבאג רודף שמלות, שתלטן שמכור לכדורי הרגעה ודמות אב מהגיהינום.
"פריסילה", בבימויה של סופיה קופולה ("אבודים בטוקיו"), מתבסס על מספר סיפורים שכתבה פריסילה פרסלי בביוגרפיה שלהם, "אלביס ואני", שיצאה בשנת 1985. בראיון עימה, סיפרה קופולה כי התחברה באופן רגשי לפריסילה וכי היא מזדהה עם החיים בצילו של יוצר ענק ואהוב (קופולה היא בתו של הבמאי פרנסיס פורד קופולה). ואכן, ב"פריסילה" החיבור הרגשי שנוצר בין השתיים ניכר בטיפול העדין של קופולה בסיפור אהבה מורכב ודפוק מלכתחילה. אך טיבו של הסרט נשען ברובו על שני השחקנים הראשיים שלו, המספקים תצוגת משחק נפלאה.
הסרט מתנהל באופן כרונולוגי וחוסך זמן מיותר. מתחילתו ועד סופו של "פריסילה", קופולה מבצעת מהלכים עלילתיים חדים מאוד, משתדלת לשמור על סצנות מהודקות בקפידה ולא מתפזרת לכל עבר. סביר להניח שיוצרים אחרים היו מותחים אותו ומעמיסים עליו שלל תוספות. אבל לא קופולה. הסרט שלה הוא כמו אלבום תמונות עם נקודות התחלה וסוף ברורות.
פריסילה בת ה-14 מוזמנת לערב של שתייה, סיגרים, מוזיקה וחברים בבית הוריו של אלביס פרסלי בן ה-24 בגרמניה, שם הוצב כחלק משירותו הצבאי. את הקשר המתפתח ביניהם, שקשה להתעלם מניחוחות הפדופיליה שעולים ממנו, קופולה מציגה ברגש ובאותנטיות. מכאן והלאה, קופולה, יחד עם פריסילה המקורית על כיסא המפיקה, לא עושה הנחות למלך הרוק ז"ל. אם אתם נמנים על מעריציו השרופים, לא בטוח שביקור באולם הקולנוע יספק לכם את מנת המלך לה אתם מצפים.
קופולה מציפה מעל פני השטח את מה שמעריציו של אלביס אולי יודעים, אבל יעדיפו להחריש. סירובו העיקש לשכב עם פריסילה, כאשר הוא לא פספס שום הזדמנות לשכב עם נשים אחרות; להחליט עבורה מה ללבוש ומה לא ואיך לצבוע את השיער; ללמד אותה שיעור על תפקידה היחיד באחוזת גרייסלנד - שזה אומר באופן כללי תמיד להתייצב לטלפון כשהוא מצלצל, לשתוק ולהיות יפה. הדבר היפה שהסרט משכיל להראות הוא את יכולת ההכלה של פריסילה, המוצגת כאישה כנועה ותלותית בגילומה של קיילי ספאני. השחקנית הדי אלמונית מספקת כאן תצוגת משחק נוגעת ללב, רגישה ועוצמתית בשקט שלה. קשה שלא לרצות לחבק אותה דרך המסך. לצדה, ג'ייקוב אלורדי, הכוכב האוסטרלי העולה ("סולטברן", "אופוריה"), מגלם את מלך הרוק בצורה מאופקת ופחות רועשת מאוסטין באטלר (אל תחפשו פה שירים, פרנזים ותנועות ירכיים סקסיות). אלביס של אלורדי הוא גבר דוחה, מדכא ושתלטן, אבל גם עצוב ומעורר רחמים.
בסיומו של "פריסילה", אתם עלולים להרגיש כאילו הוא נחתך באמצע, אבל המהלך הזה של קופולה הוא חכם. היא מציגה בסרט טיימליין מאוד ספציפי בחיי שתי הדמויות ומשאירה את הצופים ממוקדים, אבל יודעת להחטיף להם את הסטירה המצלצלת בזמן הנכון. יש רק בעיה אחת. זו דרמה טובה אבל חסרת עומק. קופולה לא צוללת, אולי מבחירה מודעת, לנבכי הנפשות של הדמויות הראשיות שלה. העומק הרגשי שמאפיין ביופיקס מהסוג הזה כמעט לא קיים והסרט מרגיש בסופו של דבר מעט שטחי, יש שיגידו כמו סרט של הולמרק (שלא נדע מצרות). זה לא אומר שהוא לא סרט טוב, אבל זה מונע ממנו להיות, במינימום, סרט טוב מאוד.
היופי ב"פריסילה" נעוץ בעובדה כי לא נפרשת בפנינו מלודרמה מוגזמת או ביופיק שעיקרו פרטים צהובים ורכילותיים. מה שכן יש כאן הוא ערמות של כביסה מלוכלכת ומסריחה שמצריכה אומץ להציג אותה לעיני כל. בכל זאת, לא בכל יום מעמידים מלך למשפט בכיכר העיר.