רבים יגידו שהם מעדיפים סרטים גרועים באמת על סרטים בינוניים. בסרטים גרועים יש עוד איזושהי תועלת לצופה ששונא אותם, יש סיפוק מסוים בטינה היוקדת למול סרט שכושל בצורה מרהיבה. "עיניה התכולות" ("The Pale Blue Eye"), שעלה בסוף השבוע לנטפליקס, הוא סתם סרט. הוא אולי לא מרתיח (בניגוד לסרטים רקובים כמו "בלונדינית") או מצחיק (בניגוד לתוצרים כושלים כמו "שנות הירח"), אבל הוא בעיקר מעורר תהייה אחת: מי היה צריך את זה? מי חשב שיש לנו עניין בסרט כזה? סרטו החדש של הבמאי סקוט קופר ("אחים בדם", "לב לא שפוי") אינו תאונת רכבת, אבל הוא לא חשוב, מעניין או גרוע מספיק כדי להרחיב עליו את הדיון. ובכל זאת, הנה אנחנו.
בשביל "עיניה התכולות" עלינו לחזור אחורה בזמן עד למאה ה-19. אנחנו בווסט פוינט, האקדמיה הצבאית שממוקמת במדינת ניו יורק המושלגת. צוער אחד נמצא תלוי על עץ. אוגוסטוס לנדור, הבלש שמוזעק לזירה כדי לחקור את נסיבות המקרה, מגלה שגופתו של הצוער הושחתה בצורה מחרידה וספציפית מאוד: לבו נעקר ממנה לאחר המוות. יש רוצח שמסתובב בבסיס, ועל לנדור מוטל לחקור את המקרה המזוויע. אליו מתלווה, מבלי שלנדור ביקש, שולייה לא הכרחית אך משעשעת במיוחד - הצוער אדגר אלן פו, ששנים לאחר מכן יהיה לאחד המשוררים והסופרים הבולטים באמריקה, שפשוט משתגע מהשילוב המורבידי בין מוות, אלימות ואומנות.
"עיניה התכולות" הוא חלק ממסורת לא ארוכה (ולא מפוארת במיוחד) של סרטים שמתמקדים בנעוריו של סופר ידוע ומדמיינים איך נראים השורשים של יצירותיו. "להיות ג'יין", "מולייר", והדוגמה המצליחה מכולן - "שייקספיר מאוהב" זוכה האוסקר, שמיקם את וויליאם שייקספיר הצעיר והחתיך בקומדיית טעויות רומנטית. במובן הזה, הסרט די מצליח, דמותו של פו היא בפער הדבר הכי טוב פה. פו מגולם כאן על ידי הארי מלינג, שמוכר לנו בעיקר כדאדלי דרסלי הנלעג מסדרת סרטי "הארי פוטר". מי היה מאמין שדאדלי הזה יגדל להיות שחקן כל כך מוצלח? בתחילת הסרט קשה להחליט אם פו הוא פוץ בלתי נסבל או הבחור הכי מצחיק (שלא בכוונה) בפלוגה. עד סוף הסרט, הוא מתגלה כבלש מבריק שהוא במקרה גם ווירדו מכמיר לב. מלינג קולע לכל מניירה אקסצנטרית, לכל ג'סטה שמבהירה שבמוחו של האיש הזה ישנן טירות אפלות, חופים חורפיים ועורבים מבשרי רעות.
הבעיה היא שהסרט לא מרגיש את הצורך להיות מיוחד כמו המשורר שלכבודו התכנסנו. התעלומה המרכזית פשוט לא מעניינת - שזה עוד בסדר, כשלעצמו, אבל אם המוות המרכזי לא מצליח להזיז משהו, אפשר שהבלש יעניין קצת? לא בסרט הזה. כריסטיאן בייל, שמגלם את לנדור הבלש המבריק, הוכיח בעבר שהוא יודע מהי כריזמה ומהו קסם אישי, ולא אבטל את מי שיטען כי מדובר באחד השחקנים המוכשרים שעובדים כיום. אבל כאן, בייל חוזר לווייב שאפיין אותו לאורך כל סרטי "באטמן": כבוי, עייף ונטול אנרגיה. הדמות שלו היא של עוד בלש עם טראומה בעברו, מהסוג שמוצה בערך ב-2010. תעלומות רצח יכולות להיות אושר גדול, אבל זה שפותר אותן אמור להיות מעניין מספיק.
וזה לא שהחשודים שבייל חוקר מזיזים לכאן או לכאן - גוורדיית הצוערים של ווסט פוינט כולה נראית כמו אותו אדם סרט שלם (להגנתם ייאמר שחיילים אכן חייבים להפגין אחידות כלשהי. לגנותם ייאמר שאין אף תקנה צבאית שמונעת מהם להפגין אופי). השחקנים שמגלמים את הקצינים המבוגרים יותר גם הם שחקני אופי מוערכים ומכובדים כמו טימותי ספאל וטובי ג'ונס, שלא עושים פה את המיטב שבתפקידיהם. ג'יליאן אנדרסון באה לפה בשביל תפקיד קצרצר שלכל אורכו היא מסתובבת עם פרצוף שכולו אומר "אני פה בשביל הצ'ק שבסוף כאב הראש הזה".
אין עניין ב"עיניה התכולות", אין קאמפ עסיסי ומהנה. יש אווירה דומיננטית של אימה גותית ואפלה, אבל היא מרגישה מחוממת מהמיקרו. ראינו סרטים כאלה כבר עשרות שנים, אבל גם עברו עשרות שנים מאז שהם היו טובים. הצילום, בהתאם למגמה הבלתי נסבלת של השנים האחרונות, חשוך הרבה יותר מהראוי לסרט שנצפה בבית, וגם כשהסרט סוף סוף מגיע לפתרון הלא-מעניין (והקצת שוביניסטי) של התעלומה, הוא נמשך עוד כ-20 דקות בשביל טוויסט בעלילה שהיה יכול להיות מאוד מרענן אם השנה הייתה 1993.
ומה עם מורשתו של אדגר אלן פו? ובכן, יכול להיות שמי שגדלו על "אנאבל לי" ו"העורב" יתענגו על הרפרנסים ועל נוכחותו של הסופר הדגול. מי שאין להם עניין בהיסטוריה בדיונית על סופר שהם לא באמת מכירים, טוב יעשו אם ימשיכו לגלול בנטפליקס. אין פסול בסרטים שמדמיינים מה היה קורה אם הסופרים האהובים עלינו היו מגניבים כמו הדמויות שכתבו. בפעם הבאה אשמח מאוד שהם גם יהיו טובים.