צעצוע של סיפור

"לגו באטמן" הוא ממש כמו כל סרט באטמן, אבל אחרת לגמרי. איפיון הדמות, החברים, האויבים, הגאדג'טים, העבר הטרגי - הכל פה, אבל הסרט, סלחו לי על משחק המילים, מפרק הכל ובונה מחדש. זה עדיין סרט על באטמן שבו איש העטלף נלחם במזימה מסוכנת של הג'וקר ולהציל את גות'אם. הוא עדיין מיליונר ציניקן עם נכות רגשית וגאדג'טים מגניבים - ובכל זאת, אחרת לגמרי. 

מצד אחד, "לגו באטמן" מיועד לקהל צעירים יותר אפילו מסדרת הטלוויזיה מהניינטיז - הוא יותר מצחיק, יותר פסיכי, והוא לא אפל, אלים או מפחיד. אבל במחשבה שנייה, מתחת לפלסטיק הצבעוני הוא מטפל בדמות הראשית בצורה מעניינת יותר מסרטי באטמן למבוגרים. לגו באטמן תמיד נשאר אותו דבר - קול, מסוגנן, כועס, שבור. הוא חייב להיות שבור, אחרת הלך הטון האפלולי המוכר. אבל הוא חייב גם להיות טוב לפחות בעיני עצמו, אלטרואיסט.

זו ההופעה השנייה על המסך הגדול של באטמן הלגו (וויל ארנט באנגלית, ניר פרידמן בעברית), שכבר גנב את ההצגה ב"סרט לגו". כמו קודמו, גם הסרט הזה נהנה מפריווילגיה כיפית - אף אחד לא לוקח אותו ברצינות. הוא לא יכול להפחיד או לזעזע ילדים, לא באמת, כי הכל משחק, הכל פרשנות על משהו ולא הדבר עצמו. האקדחים עם צעצוע קטנטן וצליל מלאכותי של "פיו פיו פיו", הפצצה לא תהרוס את העיר אלא תפיל את הכלים מהשולחן. באחת מסצנות הקרב נופל חתול לגו לבן לתוך לבה ופשוט מוחלף בחתול לגו שחור, שממהר להבהיר "אני בסדר!". החוקים הרגילים פשוט לא רלוונטיים כאן, אז באטמן יכול להיות ילד מגודל ואגואיסט, קאטוומן יכולה להגיד "מיאו" אחרי כל משפט, והג'וקר יכול לחוות שברון לב דרמטי כי באטמן אמר שהוא לא האויב הכי גדול שלו.

ברוס וויין/באטמן המסוים הזה מזכיר קצת דמות אחרת שמדבב וויל ארנט – בוג'אק הורסמן מסדרת הטלוויזיה הקרויה על שמו. גם באטמן הוא כוכב עצוב, חלול מבפנים, שלא מצליח לפצות על היעדר האהבה בחייו בעזרת כסף ותהילה. רגע אחד הוא דוהר בעקבות הנבל התורן בבאטמוביל, רגע אחר כך הוא מחמם לובסטר במיקרו בדממה מוחלטת. אין לו חברים, ואפילו חבריו גיבורי העל לא שמים עליו. אפילו מצדק ועזרה לאחר לא ממש אכפת לו - הוא פשוט רוצה שיהיה לו במה להתעסק. השגרה המאנית-דפרסיבית הזו נשברת כשהמפקח גורדון פורש ולנעליו נכנסת בתו ברברה (רוזריו דוסון/שירה נאור), שמעוניינת לנקות את העיר מפשע בלי עזרתו של פורע החוק החצוף. במקביל, הג'וקר (זאק גאליפנאקיס/מריאנו אידלמן) זומם מזימת ענק חדשה. לקלחת מזדנב דיק (מייקל סרה/דניאל מגון) נער יתום ומעריץ נלהב של איש העטלף, שברוס אימץ בטעות ברגע של חוסר קשב באירוע צדקה.

זה סרט שהוא כיף עצום. הוא מצחיק לאללה כשהוא רץ בהיסטריה בין בדיחות ואקשן, הוא מצחיק גם כשהוא עוצר לנוח. כשסרטי גיבורים אחרים מקמצים בעלילות ודמויות כדי לשמור את האפשרות לסרטי המשך מצליחים, מעל הסרט הזה התפוצצה פיניאטה של דמויות מעולמו של באטמן ומעולמות אחרים. סופרמן, הארלי קווין, אלפרד, הרידלר, קאטוומן, וונדר וומן, דו-פנים, פלאש, באטגירל, גרין לנטרן - כולם פה, לצד גודזילה, וולדמורט וקינג קונג. זה יתרון גדול, אבל גם חיסרון, כי כל כך הרבה דמויות עם כל כך הרבה פוטנציאל לא מספיקות לעשות כלום, וכי לחלק מהקהל זה כנראה יעשה כאב ראש. חובבי אנימציה מופרעת, או סתם קומדיה מהירה ושנונה, ייצאו ממנו מאושרים. וחוץ מצחוקים, יש פה גם סיפור התבגרות וחשבון נפש יפה, עם סוף טוב שאפשר לקבל רק בגרסת הלגו.