הקרנות הבכורה של "החייל הנעלם", סרטו של דני רוזנברג, נרשמו עוד בסוף ספטמבר תחילת אוקטובר של השנה שעברה, והוא היה אמור לעלות לאקרנים במהלך נובמבר 2023. בין לבין הוא קטף את פרס "הסרט הטוב ביותר" בפסטיבל חיפה וכן את פרס הצילום בטקס פרסי אופיר לדוד סטרז'מייסטר - אלא שאז פרצה המלחמה, מועד העלייה נדחה וכך יצא שרק השבוע הוא מגיע למסכים.
במרכז "החייל הנעלם" שלומי (עידו טאקו), חייל בן 18, שבזמן מלחמה עורק משדה הקרב בעזה ובורח חזרה לשטח ישראל. הדברים מסתבכים כששלומי מבין שבצבא בטוחים כי נחטף - וצה"ל כולו נעמד על הרגליים האחוריות כדי לשחררו.
קשה להוריד את העיניים מהסרט הזה - הרבה בזכות הקצב שלו, שכן הוא לא עוצר לרגע ולא ממש מאפשר לצופה לנשום (בקטע טוב). הצילום המהפנט של סטרז'מייסטר פשוט סוחף ומדובר באחת מעבודות הצילום הייחודיות והמרשימות ביותר שנראו בקולנוע הישראלי בעשור האחרון. אלה משתלבים נהדר עם הפסקול המבריק של הסרט, שהלחין יובל סמו.
רוזנברג, שכבר הוכיח כי הוא יודע לבחור שחקנים בצורה נהדרת גם ב"ג'וני ואבירי הגליל" הנפלאה וגם ב"מותו של הקולנוע ושל אבא שלי גם", עושה כאן עבודה אדירה. טאקו, מהכישרונות העולים של הקולנוע הישראלי, מספק בסרט הופעה כובשת ומלאת כריזמה, כזו שגורמת לך לצחוק איתה ולבכות ממנה, כזו שפשוט אי אפשר שלא להזדהות עם הפחד והכאב שלה. גם בליהוקים המקיפים את טאקו רוזנברג פוגע - כשבולטת במיוחד תיקי דיין עם הופעה קצרה אך עוצמתית ומלאה בקסם, שמולידה את אחת הסצנות המרגשות של הסרט.
אי אפשר לא להסתכל על המציאות ב"חייל הנעלם" כסוג של נבואה. העיסוק באירוע החטיפה הפך מהר מאוד למוחשי, אבל צפייה בסרט אחרי 7 באוקטובר מראה עד כמה השתנה האתוס הישראלי בשנה האחרונה. אם בצפייה הראשונה של כותב שורות אלו בשנה שעברה יכולתי להזדהות עם התחושה שישראל עומדת על הרגליים האחוריות כדי להחזיר חייל חטוף, הרי שבמציאות המסויטת שבה אנחנו חיים - עם 101 חטופים שמחוזקים בשבי כבר יותר מ-400 ימים - התחושה הרווחת היא שלא נעשה מספיק כדי להחזירם.
אחרי השנה הזו וכמות הנופלים במלחמה, קשה שלא להזדהות עם הדמות המרכזית, נער בן 18 שנזרק לקרב ופשוט לא יכול להכיל את המלחמה, ובהמשך גם לא את המציאות הישראלית.
"החייל הנעלם" יכול היה להיות יצירת מופת, אך הוא מאבד גובה רב בסופו. מלבד ההרגשה שהוא מעט חוזר על עצמו בחלקו האחרון, הוא גם כולל כמה החלטות תסריטאיות שלא מרגישות טבעיות לדמות - עד הסוף שמרגיש די מאולץ.
ולמרות זאת, "החייל הנעלם" הוא בגדר חובת צפייה - בטח בשנה הנוכחית. דרך הסרט והנושאים שהוא עוסק בהם, אפשר להבין עד כמה המציאות והאתוס הישראלי השתנו מאז השבת השחורה והמלחמה המתמשכת, וגם להיזכר את מה שלא מעט אירועים בשנה האחרונה מזכירים לנו: אפשר לברוח מישראל, אבל אי אפשר לברוח מהיותנו ישראלים.