כדאי לראות את "אלביס", אבל גם כדאי לדעת עליו שני דברים לפני שמזמינים כרטיס. ראשית - הוא ארוך בצורה בלתי נתפסת. באיזשהו מקום אני עדיין לא בטוח שהוא נגמר, למרות שעברו כמה ימים מאז ההקרנה שלו. "אלביס" נמשך שעתיים ו-39 דקות, והוא בפירוש לא בזבוז זמן, אבל ראוי לזכור שמדובר בבילוי תלת-שעתי לפני שנכנסים אליו. שנית - מדובר בסרט דבילי, מגוחך ומצועצע. וזה נשמע כאילו באתי להוריד, אבל מצפייה בסרט (ומהיכרות עם סרטיו הקודמים של הבמאי) אני לא חושב שמדובר בעלבון.
כמו שאפשר להסיק, "אלביס" מספר את סיפורו של מלך הרוקנרול, מהרגע שהתגלה ועד שעזב את הבניין ועלה השמיימה. כמו ל"המילטון" ו"אמדאוס", גם את סיפור המעשה של "אלביס" מספרת דמות משנה מחייו של גיבור הסרט - הקולונל טום פרקר (לא מדובר בדרגה אמיתית, אגב, אלא בשם במה מאוד משונה), שהפך את אלביס לכוכב וגם, לפי הסרט, הרס את חייו.
ברמה העלילתית, "אלביס" בנאלי לרמת הפרודיה על עצמו. למעשה, "אלביס" הוא ביוגרפיה מוזיקלית שמזכירה בצורה כמעט מחשידה את הסרט "הולך חזק", שבאמת היה פרודיה על כל הביוגרפיות המוזיקליות שיצאו מאז תחילת האלף. הילדות בדרום ארצות הברית, התהילה המיידית, ההתאהבות באישה של חייו והרגע שבו הבין שגם ניאוף זאת אופציה, ההתמכרויות לכדורים, ימיו האחרונים: הכל מוצג בדיוק כמו במערכון של "סאטרדיי נייט לייב" על הז'אנר. אבל איכשהו, לא נראה שזה נעשה בהכרח בטעות.
מהפריים הראשון מובהר לנו ש"אלביס" בא לספר לנו את הגרסה המוגזמת, המפוארת והקולנועית ביותר שיש לסיפורו של אחד האייקונים הגדולים של תרבות הפופ. קשה לתפוס עד כמה עמוק אלביס צרוב בתודעה כאייקון - אני אישית שמעתי מההתחלה ועד הסוף אולי ארבעה שירים שלו, אבל רוב חיי גרתי ממש מול פונדק אלביס שבנווה אילן, ותדלקתי בצל פסלו המוזהב אינספור פעמים. באז לורמן, שביים את הספקטקל הזה, מבין שהקהל מכיר את האיש הזה כצלם של עצמו, ולא כאדם אמיתי, ושואל לאורך כל הסרט: איך אפשר לספר את תולדות חייו של אדם שהוא יותר דימוי משהוא בן אנוש?
זו הסיבה שבגללה כל הסרט מלא במניפולציות וגימיקים מכל סוג. הקולונל פרקר עושה לנו סדר בסיפור כאילו הוא מנחה בקרנבל, משוטט בקזינו נטוש ודמיוני בעודו לבוש בחלוק בית חולים; לרגע אחד קצר ומשגע ילדותו של אלביס מתוקצרת עבורנו כקטע מחוברת קומיקס; מסכים מפוצלים, שחור לבן, שירי היפ-הופ עכשוויים כשהסרט בבירור מתרחש בשנות החמישים והשישים. אין זמן וחלל בסרטים של לורמן: יש סגנון. והוא מקושקש, אנרגטי וכיפי נורא. לורמן הופך את סיפור עלייתו ונפילתו של אלביס לחגיגה של קולנוע שעושה את כל מה שהמדיום מאפשר לו.
אבל האס העיקרי של "אלביס" הוא לא בהכרח הבמאי המטורלל והמוכשר שאחראי לו, אלא שני החבר'ה שבתפקיד הראשי. לסרט אמנם קוראים "אלביס", אבל הגיבור שלו הוא באותה מידה הקולונל, ובין השאר בגלל מי שמגלם אותו: טום הנקס, איש שאין להוציא מכלל אפשרות שנראה בעתיד סרט שסוקר גם את חייו. הנקס כל כך מזוהה עם דמויות של אנשים טובים ומתוקים שקל להניח שגם הוא בעצמו האדם הכי חביב בהוליווד, ובגלל זה כל כך משמח לראות כמה הוא נפלא בתפקיד הנבל הגדול של הסרט, כסוכן כישרונות שראה באלביס פרה שניתן לחלוב ממנה מזומנים והפך אותו לחנות מזכרות עם רגליים. תחת כמה קילוגרמים נכבדים של איפור, במבטא לא ברור ובנכלוליות מטופשת, הנקס זורח בתפקיד מנוול ומופלא. איזה מזל שיש לנו אותו.
את אוסטין באטלר, שמגלם את אלביס, לא הכרתי לפני, למרות שהופיע בכמות היסטרית של סרטים וסדרות שאשכרה ראיתי - ולכן עוד יותר הופתעתי לגלות כמה טוב הוא בתפקיד הזה. באיזשהו מקום, מרגיש שהנקס ובאטלר משחקים בשני סרטים שונים. באטלר מופיע בביוגרפיה של אלביס קום איל פו: הוא משתדל להיות אנושי, אמין ומעורר הזדהות ועדיין לחקות בצורה אמינה את המניירות של אלביס, לקלוע לכריזמה הסקסית שלו ולחוש ההומור שלו. הוא עושה עבודה מצוינת. הנקס, לעומתו, משתתף בסרט שמנסה להסתכל מהצד על המיתוס שהוא אלביס ולעוף איתו לשמיים. בנוסף אליהם, גם אוליביה דה ג'ונג עושה עבודה מוצלחת כפריסילה פרסלי, בתפקיד כפוי הטובה של הרעיה המיוסרת.
מעטים הם הסרטים שמרוויחים ביושר את הזכות להימשך מעל לשעתיים, וכשהם מתעקשים להחזיק 39 דקות אחרי השעתיים האלה בכלל עולה התחושה שמישהו קצת התבלבל. זה המצב עם "אלביס", שדורש המון מהצופה שלו, ולא מחזיר מספיק בתמורה. הסרט מרגיש כמו מחזמר בברודווי עם שתי מערכות, כשהראשונה כיפית ומרימה והשנייה מדכאת ומתישה. השירים של אלביס עובדים מצוין ולורמן יודע איך להרים נאמבר מוזיקלי (השיא היה "Suspicious Minds", וגם הוא, כמו הסרט, התארך הרבה יותר מדי), אבל באיזשהו שלב צריך לעצור, ו"אלביס" לא עוצר - לטוב ולרע.
הסרט הזה לוחץ על דוושת הגז ולא מרפה את הרגע האחרון, ולכן רגעים רבים ממנו נראים מגוחכים. אבל המגוחכות הזאת נעשית בכזאת תשוקה שאפשר, אם בוחרים, להיסחף איתה ולעוף באוויר עם אלביס והאמרגן המרושע שלו. צריך לכבד קאמפ עשוי היטב, וחובבי הז'אנר בהחלט ייהנו ממנו. אפשר גם לשבת ולצחוק על הסרט - יש בו כמה וכמה רגעים שהפילו אותי לרצפה (התגובה של הקולונל לעובדה שקולו של אלביס שבוקע מהתקליט שהרגע שמע שייך לאדם לבן היא בפשטות קורעת, כמו גם ציטוט לא-מכוון של השיר "Sorry Miss Jackson"). עבורי הסרט היה חוויה קולנועית מרגשת במיוחד, אבל מי שנרתע מסרטים שדורשים ממנו להקדיש ערב שלם למענם אולי יכול לחכות לצפייה ביתית. מי שקולנוע היסטרי וגדול מהחיים אינו כוס התה שלו יכול פשוט לוותר. אבל מי שרוצה לראות איך חוגגים אייקון תרבותי בכל דרך שהאמנות השביעית מציע - "אלביס" יהיה בדיוק מה שביקש, ועוד קצת.