בין עונת המלפפונים המשמימה לבין חודשי הקיץ הרותחים, עמוסי הלהיטים ושוברי הקופות, מחבר גשר צר מאוד שעליו עוברים סרטים פשוטים ולא מתאמצים שתכליתם היא לחמם מנועים - ובעיקר לפתוח ארנקים של הורים טרודים ועייפים כדי שילדיהם יוכלו לשבת במשך זמן ממוצע של שעה וחצי בשקט.
פוסטרים של סרטי אנימציה דלילים כמו "גארפילד", וסרטי לייב אקשן שעדיף לא לדבר עליהם כמו "הכלב והחתולה - המרדף המטורף", מתנוססים מעל התורים הארוכים של הורים מותשים בדרך לקופות, ועכשיו מצטרף אליהם הפוסטר של "חברים דמיוניים".
הסרט, שעלה היום לאקרנים, נכתב ובוים על ידי ג'ון קרסינסקי ("המשרד", "מקום שקט"). העלילה עוקבת אחרי בי (קיילי פלמינג - ג'ודית מ"המתים המהלכים") בת ה-12, זמן מה לאחר שאמא שלה נפטרה ממחלת הסרטן. וכאילו שזה לא מספיק, אבא שלה (ג'ון קרסינסקי בדמות שליטרלי נקראת אבא) מאושפז בבית החולים וממתין לניתוח לב. עד שזה יקרה, בי מעבירה את הימים המתוחים בבית סבתה. בזמן שהיא מכונסת בתוך עצמה, היא מכירה את קלווין (ראיין ריינולדס), אדם תימהוני שגר בקומה מעל, ובעל יכולת לראות ולדבר עם יצורים שנולדו מתוך דמיון פרוע של אחרים. לאחר שבי מגלה שגם לה יש יכולת דומה, הם מתיידדים ופותחים משרד שידוכים שנועד לחבר בין היצורים שננטשו (כי חבריהם האנושיים כבר גדלו) לילדים חדשים.
כסרט שמיועד לכל המשפחה, הסיפור של "חברים דמיוניים" (שנקרא באנגלית IF, ראשי תיבות ל-Imaginary Friends) פשוט, אבל גם נופל למחוזות הפשטנות וחוסר היצירתיות. למרות שהוא עמוס בקאסט מנצנץ שמתחבא מאחורי המיקרופונים באולפן הדיבוב, הפשטות היחסית שלו היא גם זו שמכשילה אותו.
אם היינו חיים בשנות התשעים, סביר להניח שסרט בסגנון של "חברים דמיוניים", זאת אומרת מתקתק ועם מסר מעודד בסופו, היה מגיע ישירות לצפייה ביתית בקלטות וידאו או DVD ולאו דווקא למסך הגדול. זה לא אומר שמדובר בתוצר בלתי ראוי לצפייה או גרוע. זה פשוט סרט דל שאין לו יותר מדי מה להציע, אפילו לא לקהל הצעיר יותר.
ג'ון קרסינסקי כבר הוכיח שהוא במאי טוב ותסריטאי מצוין – אבל הפעם משהו בתסריט לא מצליח לעבור ולחדור דרך בית החזה ישירות ללב, על אף שיש כאן טרגדיה משפחתית שקל להזדהות איתה; האמא שעזבה את העולם מוקדם מדי, והאבא החולה שלמרות הכל מנסה לשמור על אופטימיות – וילדה אחת שנאלצת להתבגר מהר מדי. חומרי הגלם כבר הונחו על השולחן, אבל קרסינסקי לא הצליח לחבר אותם למאפה ראוי. במקום, מתקבל סרט חצי אפוי עם סצנות חלשות וטקסטים צפויים שמנסים להצחיק בכוח. ובכן, שום צחוק מתגלגל לא נשמע באולם.
זה סרט שאפשר גם להגדיר אותו כ"מסיבת החברים הגדולה של ג'ון קרסינסקי". לאן שלא תשליכו אבן, תפגעו בשחקן או שחקנית גדולים ברשימת הקרדיטים המתארכת, אפילו אם זה לשתי שורות בלבד: מאט דיימון, איימי שומר, ג'ורג' קלוני, בלייק לייבלי, אמילי בלאנט (ושום מילה על נפוטיזם), אקוופינה, סטיב קארל, ביל היידר ועוד רבים. אפילו לואיס גוסט ג'וניור ("קצין וג'נטלמן") הספיק להקליט את קולו לסרט לפני שעזב את העולם. זה נחמד ואחלה ומגניב, ויש כאן הופעות אורח קוליות מפתיעות, אבל זה לא ממש עוזר לסרט להתרומם.
גם ריאן ריינולדס, שחקן עם תואר של דוקטור באיך לגרום לאנשים לצחוק, לא תורם יותר מדי מהיכולות הקומיות שלו. יצורי ה-CGI עתירי דמיון, צבעים וצורות, אבל במקרה הזה לא מדובר במשהו מרשים שרצים לספר עליו לחבר'ה.
לפני קצת יותר משבוע תומר קמרלינג הפציר בכם לראות את "פיוריוסה" אך ורק על המסך הגדול ואין צודק ממנו - עכשיו זה הפוך. "חברים דמיוניים" הוא סרט חלש עלילתית, מפוזר ודי חמוד, אבל צפוי וגנרי ולא מרגש. עם כל הקושי, החום המעיק, והילדים שמטריפים את דעתכם - חסכו את הכסף, שבו בבית וחכו שיגיע למסך הקטן.